מנער ראשי
אנה
ואנה
לטלטל את היגון.
מאיים למחות אותו עם דמעותיי
מכריח חיוך לנסוק על לחיי.
עתה מביט על ידיי בהן נשאתי עצמי למשעול שכזה
עורג להתבצר בתוכן
לשבת שם על כוס קפה
כשעל הזגוגיות ייטפו מי העננים.
אהיה מוגן שם מהחורף הקרב ובא
על האפור שכבר פרח בי.

אדם מורכב אני
מחלקיקים לא קשורים
המוח כל הזמן נודד לו על סוסים
למקומות שהחיים עוד לא קראו להם חיים.
נפשי ניזוקה ככלי חרס
אשמח למצוא לה גן עדן
ולטפל בה עד תבריא
לחלוץ אותי מן המבצר
לשוחח עם כל אשר ארצה על תעלומת איתן.

לא זרים לי הם חיי העצבות,
ידיד טוב אני להם.
גם לשמחה אני רעה מזה זמן רב.
בסך הכל, נולדו הם מאותם המוצרים.
עצבות פוחדת שאחשוב שמא היא לא שם בשבילי
אז קופצת לבקר
שמחה היא לבשר שהבכי עומד בפתח
רק ממתין לקומץ תסיסה
ואז יקפוץ מן האשנב.

אור היום כעת לוקח חלק בתסריט
מנער את כולם
אנה
ואנה
לטלטל את ה-'לישון'.
שיעורו! שישכימו לקבל את
אחורי כל הרגשות שישיגו עוד היום.
מה שכתבתי כעת בין הליל אל צפרא
כבר אסף לי ברשת התחושות
את אשר ארגיש להיום.
כעת אשכב לי לישון.






17.10.04