מציב ראשי על החול המחורדל
לא נוח לי כל כך אז מסדר גבעה קטנטונת שתשרתני ככרית.
מניח ראשי שנית והזבובים - זום! מגיעים.
מציקים לי בעיניים, צד הפה, אף ואוזניים
והשמש קופחת, מקפחת שנתי.
מתיר חגורתי שהיא בעצם גם צעיף
פורש אותה על פניי חיי
אהוי! כמה שכך עדיף.
ובדיוק בינות הזמן של המציאות והחלום
לשון כלבלב רחוב שחום חוקרת את בטני.
בצבצתי לחיים
כמה רעבות הן שתי עיניו.
אגרוף אותו אליי שיהיה לי לזנב.
תבונתי הכתה בי:
היום רוצה בי ער היום!
אז אדחה השינה לשעה של בטלה.
לה לה, לה לה
מתחוללת מנגינה אי שם בשדה הראיה,
אז הלכתי וישבתי על ספסל לצד אישה.
לחייה נפוחות ועטופה היא בסמיכה,
שולף גיטרה מכיסי ומצטרף לשמחתה.
הכלבון מולי קיפצץ ועם זה גם שמו לראשי
אקרא לו נריה
הרי העיר הוא את שנתי
וכנר לבלב אל מול עיניי.
הקשבתי מעט לסיפורה של האישה חסרת הכל
וזלגה עליי עצבות על כך שכך ניתן ליפול
על כך שאלו החיים אינם מאירים פנים
לכל אדם אשר תרם, ניסה לחיות עם חיוכים.
התקוממתי ממקומי, קפץ לו נריה אחרי
לאישה קניתי אוכל ואיחלתי באלו מילותיי:
"אמן תזכי לחיות חיים מלאי הגשמה
ותזכי לראות כיצד כותבים עלייך ספר הצלחה".
כעת עייפתי כבר מידיי והתייבשתי, גם כדאי
לשתות מעט מים להרטיב קצת את החיך והעיניים.
כך עשיתי והשקיתי גם כלבי המוזהב
ושכבתי ונרדמתי והוא שכב גם כנלהב.
והיום כשהתעוררתי ועל אתמול הרהרתי
זרקתי תודה אל השמיים ואת נריה איבדתי.
4.11.04 |