"את תגמרי בתור מלצרית בת 40 באיזה מסעדה נידחת אם תמשיכי ככה.
זה מה שאת רוצה בשביל עצמך?"
"תודה על הדאגה אבא, אבל לא תודה." הניסיונות הכושלים שלו
לריאליטי צ'קס כבר הפכו לחלק מהשגרה. לפעמים הוא מנסה לחדש
ומעסיק אותי בתפקיד קצת שונה כמו מנקת חדרי מדרגות או מזכירה
זוטרה.
אבל אני יודעת שזה אף פעם לא יכול לקרות לי, אני חכמה
ומניפולטיבית מידי בשביל שזה יקרה, ויותר מזה - גברים הם עם
טיפש מידי בשביל שזה יקרה. תמיד יהיה פראייר כלשהוא שיציע לי
עזרה.
אבל בזמן האחרון, כנראה בגלל שהשיחות של אבא שלי כבר התחילו
לגעת בנקודות רגישות, אני מתחילה לדאוג.
תמיד מדברים בטלוויזיה על אנשים ששפכו עליהם חומצה או שעברו
תאונה קשה וכל הפנים שלהם מצולקים, אני לא חושבת על מצבים כאלה
- הם נדירים מדי בשביל להעסיק אותי. אבל מה שכן מדאיג אותי הן
הבנות החדשות שפתאום צצות בכל מקום. איך אני אמורה להתחרות
בילדה בת 15 עם שכל קטן וחוטיני מבצבץ? הרי אני אף פעם לא
אוציא את החוטיני מהג'ינס, זה כבר מתחת לרמה שלי, שבכל מקרה לא
גבוהה במיוחד. המקסימום שאני מוכנה לעשות זה להתכופף להרים
משהו, וגם זה רק אם המצב נהיה ממש בעייתי.
כל הדאגות האלה מתחילות לרקום עור וגידים בתקופות יובש
נוראיות, כאלה שגם אחרי שאני מתפשרת על רמת האנשים שאני מתחילה
איתם אף אחד לא זורם איתי.
אחרי ערבים כאלה אני לא נרדמת ימים שלמים, רק מעסיקה את עצמי
בתהיות.
מה אם יום אחד תבוא נקבה חדשה עם תחת קטן יותר, חזה גדול יותר
ושם של פיסטוק טעים יותר?
מה אם היא תהיה מצחיקה יותר, מתוקה יותר ומטורפת יותר?
והנורא מכל - מה אם היא תהיה ג'ינג'ית יותר???
הרי אני תמיד אשאר Feel-Good, אבל מה אם היא תהיה
Feel-Great?!

אז היום נשבעתי בכל התחתונים שלי שאני אלמד למבחן בתנ"ך ברגע
שאני אסיים להסתכל על עצמי במראה.