אפל וקר לבד לתעות
בתהומות המחשבה.
שם, בראותי ניצוץ פעוט
כתבתי לי את שמו: תקווה.

אחר הגיעו אחרים,
בין רגע הוא נרמס, נמחה.
הראו לי: כך חיים עוברים.
אני כתבתי: חשיכה.

הליל נצחי, אינו נגמר,
אף לא שומע תחינתי.
הורו לי אז: כך יש לומר,
אך רק כתבתי שתיקתי.

באבן רוויית מכאוב
ספיגת דיו החיים טובה.
הראו לי: כך יש לאהוב;
בכתב טעמתי אהבה.

הסלע קר כפני המת,
אדע: אין דרך לעלות.
אמרו לי: זוהי האמת;
בדיו ניסחתי שאלות.

ובלילות של מועקה,
עת חשיכה עטפה חומות,
אני כתבתי בזעקה,
אך על נייר מילים אילמות.