"האהבה היא אותו דבר נשגב, מקיף עולם, כמיהת האדם, לתפוש בקרב
לבו את כל היקום ההזוי והסמוי מן העין ולהקריבו לאחר." (איוון
בונין)

"אהבה קודמת להגיון." (פיודור דוסטויבסקי)

נו באמת.
31 שנים אחרי שנחת אדם על הירח ושבועות ספורים לפני שתם ונשלם
פרויקט מיפויו של הגנום האנושי, אנו עדיין נחבאים מאחורי
פתגמים מתפתלים ואימרות מרוטות כנף, בבואנו להסביר את מושג
אהבה, מקורו ודרכי התפתחותו. הרשימה הקצרה שהינכם עומדים
לקרוא, מהווה ספקולציה מתודית אשר מנסה להסביר את תהליך
התפתחותו של מושג האהבה באמצעים רציונליים גרידא. מאחר וכך היא
אינה ניתנת להוכחה, אולם, היא פונה בעוצמה אל הקומן - סנס,
ובכך כוחה.


עם לידתנו אנו עוזבים את החמימות וההגנה שמספק לנו רחם אימנו,
ואת מקומו של איבר קסום זה מחליפה המשפחה הגרעינית. אמא, אבא,
וברוב המקרים גם אח או אחות או שניהם, מלווים את שלבי חיינו
הראשונים. עד גיל שתיים עשר ולא יאוחר מגיל ארבע עשר, אנו חיים
בצילה של משפחה גרעינית זו. את מירב פעילויותינו, החל בטיולים
ומשחקים וכלה בשיעורי בית וארוחות,  אנו מקיימים בחברתה.
הבגדים שלגופינו משקפים את טעמם של הורינו. הדעות הפוליטיות
שלנו, אם בכלל קיימות כאלו, הן הדעות בהן אוחזים מולידנו
(מהסיבה הפשוטה שאנו איננו מבינים ולו דבר קטן בפוליטיקה).
תזרים המזומנים הפעוט שעומד לרשותנו נובע אף הוא היישר מכיסם
של ההורים, כך שאפשר לקבוע, מבלי להיקלע למחלוקות בנושא, שאין
אנו יכולים להיתפס, בשלב זה של חיינו, כאינדיווידואלים אשר
נושאים בקירבם סוביקטיביות אותנטית וייחודית. במקום זאת אנו
נתפשים כחלק מהיישות המשפחתית, אשר עוטפת אותנו במשמעויות לא
לנו, ומכוונת את חיינו בדרכים לא לנו, יישות אשר עד מהרה,
ובאופן בלתי נמנע, נאלץ לנערה מעלינו, תוך שבירת המוסכמות שעד
כה נכפו עלינו.
בגילאים 15 - 17 מתרחש המרד הבלתי נמנע, מרד הנעורים. לפתע אנו
מגלים עולם חדש ומלא אשר מתקיים בשלווה מחוץ למסגרת המשפחתית
המצומצמת.
את הגילוי המרענן הזה מלווה תחושה של חוסר שלמות, אנו רואים את
קיומנו כתלוי הקשר למשפחתנו, ומהקשר זה אנו שואפים כעת להשתחרר
על מנת לכונן את הסוביקטיביות האותנטית והייחודית לנו, ויחד
עימה למצוא את אותה חלקת שמיים פרטית שעליה נבנה את חיינו.
באחת אנו יוצאים נגד הורינו ונגד תפיסת עולמם "המיושנת",  ורק
כאשר אנו מתנתקים מהם לחלוטין אנו יכולים להתחיל ולבנות את
עצמנו.
התנתקות זו מהמשפחה כרוכה במחיר כבד. אותה מעטפת של חום, הגנה
וחיזוקים בלתי פוסקים (ולא מחוסרי פניות) נישלת מעלינו. אנו
איננו רוצים בה יותר, איננו מאמינים בה יותר, ועם זאת מתקשים
אנו למצוא את עצמנו חשופים כל כך, חסרי מגן כל כך, בעולם
הגדול.
לא במקרה מתחילות בגיל זה אהבות הנעורים. כתחליף לחום ולתמיכה
המשפחתית אנו מחפשים את חברותם של בנות/ בני המין השני. מבין
מבחר גדול דיו אנו בוחרים את אותה בחורה שדומה בעיננו למיוחדת
מספיק, מעניינת מספיק, יפה מספיק, וכדומה, וכאשר אנו משיגים
אותה אנו למעשה משיגים אישור לעובדה שאנו מיוחדים מספיק,
מעניינים מספיק, יפים מספיק, וכדומה. למעשה אנו מקבלים אישור
לסובייקטיביות החדשה שכוננו לעצמנו מחוץ לחיק המשפחה.

כולם יסכימו עימי שקיים הבדל בין לאהוב ובין להיות מאוהב,
מעטים, אם בכלל, יוכלו להסביר את אותו הבדל. להיות מאוהב
פירושו לנסות ולאלף את הייחודי והזר שניצב מולך במלוא הדרו.
תהליך החיזור מלווה בסערת רגשות, האם נצליח לאלף את אותו יצור
נפלא, להפכו לחלק מאיתנו, ובכך בעצם לאשש את קיומנו שלנו?,
במידה והתהליך נכשל תלווה אותנו תחושת תיסכול במשך זמן קצר,
ובמידה והתהליך יצליח, ההתאהבות תהפך עד מהרה לאהבה.
האהבה מתמצת בשיגרה שמסתיימת בפרידה, או בתיסכול ארוך טווח
שבז'רגון המקצועי מכונה משפחה.

המקרה הראשון, הפרידה, יתרחש כאשר אחד מבני הזוג יחדל מלמלא את
הפונקציה שלמענה הוא קיים. לא עוד הוא יראה קוסם ומושך, ומאחר
והוא איבד את הייחודיות שבו אין הוא עוד יכול לכונן בהצלחה את
היחודיות של בן/בת זוגו. במקרה ורק צד אחד בקשר יחוש זאת,
ויפעל בהתאם, יוותר הצד השני עזוב ופגוע, ה"אני" החיצוני
והפנימי שלו נשלל על ידי האדם היחידי שעד כה היווה חותמת גומי
שאישרה את יחודיותו. וכעת, מרוקן ומתוסכל, יאלץ הוא להתגבר על
תחושת הכישלון ולחפש מקלט בזרועות מחבקות אחרות, לעיתים גם אם
הם יראו לו רפויות מאלו הקודמות.
הצד השני, העוזב, יחפש אף הוא קשר חדש, אך דרכו שלו מלווה
בתחושה של קידמה. כעת מחפש הוא אדם אחר שיראה בעיניו מושך מרתק
ייחודי ומעניין, ואותו הוא ינסה לאלף על מנת לשייך לעצמו את
התכונות הללו ממש, אותם הוא ישאב מבן זוגו. שיאו של תהליך
האילוף מתגלם בקיום יחסיי המין. מעבר לצורך גופני של הנאה
ושרידה מהווים יחסי המין את הקבלה המוחלטת שבה בן זוגך מאשר את
היותך עצמך, ולאור זה יש לראותם ולהבינם.
לעיתים קרובות אנו נוטים להיסחף במלאכת הכיבוש והאישוש, ומפליא
לעיתים לגלות כמה נשים יכול לאלף שוט גברי קצרצר אחד, ומפליא
לעיתים לגלות כמה גברים יכול לעלף איבר נשי אחד, צנוע ונסתר.

גם הכובשים הגדולים ביותר יכנעו לבסוף לשיני הזמן ולמוסכמות
חברתיות נוקשות. הם יפרשו בעצב מהמשחק ויקימו משפחה. המשפחה
היא תוצר הלוואי השני של האהבה שאותו כעת אבחן, ועל מנת לנתחו
כראוי יש לבחון אותו בקונטקסט מורחב.

לחיות פירושו להאבק בשיגרה. כל אדם ואדם מנהל מלחמה פרטית משלו
בשיגרה שהחיים כופים עליו. החל בעבודה אשר מתנהלת במרבית
המקרים בשעות קבועות, וכלה בלוח משדרים שכובל אותנו למסך בימים
קבועים, אנו עבדים לחברה ולתרבות שכובלים אותנו באמצעים בלתי
נראים. לאותם אנשים שימהרו להגיד שהשיגרה היא היא החיים
האמיתיים והטובים, אמליץ להיזכר בחופשתם האחרונה, ובתחושת
החיות והאושר שמלאה אז את ליבם. בין בנעימות ובין שלא, יאלצו
גם הם להודות שאותם ימים ספורים אותם בילו בלונדון או במדריד
היוו את הבריחה הזמנית מהשיגרה שניכפת עליהם לאורך כל השנה,
וזכרונה של חופשה זו הוא זה אשר תומך ברובנו, כמשענת קנה רצוץ,
לאורכה של כל השנה הבאה.
בלוקחנו עלינו את עול המשפחה אנו למעשה לוקחים על עצמנו את עול
השיגרה של אישה. מעבר למהלך חיינו החדגוני, עבודה, לימודים,
חברים, הרי שעכשיו כבר עלינו להיאבק גם בשיגרת חייה שכוללת אף
היא עבודה, לימודים וחברים. וגרוע מכך אנו ממהרים להביא צאצאים
לעולם ועד מהרה גם שיגרת חייהם שלהם, בית ספר, חוגים, מחלות
וחברים, כרוכה כאבן ריחיים על צווארנו. במידה ותוסיפו לכך שני
הורים, ייתכן מאושרים, ייתכן מרירים, אך בוודאי שבקרוב גוססים,
והרי לכם מתכון מושלם לאפייתו של בור ללא תחתית.  וכך מוצא את
עצמו האדם בגיל 35-40, כאשר כל חייו כבר מאחוריו, האישה הילדים
והוריו הזקנים כובלים את ידיו ומצירים את צעדיו. במידה ונותרו
עוד חלומות ברוחו הרי שלא נותר לו אלא לקברם, ובמידה ונותרו
עוד שאיפות בליבו הרי שלא נותר לו אלא להשקיטם. דומה שרק
הציניות לבדה מהווה חוף מפלט שבו יכולים תיסכולינו לשזוף את
גופם בהנאה רבה וללא כל בושה, אולם אין הדבר כך, הציניות אינה
בודדה, ואצל מרבית האנשים היא אינה הבחירה הראשונה.
הפיתרון הפשוט יותר הוא גם המופלא מכל, שכן בהגיענו אל אותו
בור תחתית שממנו לא נותר עוד שמץ של סיכוי להימלט, אנו עושים
את הדבר ההגיוני היחיד שנותר בפנינו לעשותו. אנו משכנעים את
עצמנו שהמשפחה חשובה לנו יותר מכל. שהאישה שלצידנו היא אשת
חיינו, ושילדינו חשובים לנו יותר מחיינו. וכעת אנו יוצרים
מעטפת משפחתית חדשה, אנו נכנעים לשיגרה ומתמכרים לה. ילדינו
הופכים להיות מרכז חיינו ואנו מגוננים עליהם ככול יכולתנו.
מסיבה זאת ממש אף הם ימרדו בנו בהגיעם לגיל 15-17 , עת לא נוכל
עוד להסתיר את העולם מפניהם. מסיבה זאת ממש יתנערו הם מעלינו,
נשבעים לעצמם, שחייהם לא ידמו בכלום לחיינו.  

על מנת לפרוץ את המעגליות הנוראה עלינו לטהר אחת ולתמיד את
מושג האהבה. עלינו להבין שבבסיסו של מושג זה מצויה תערובת
רגשות בזויה.
נרקיסיזם ואגואיזם הם אלו אשר מכוננים את מושג האהבה. הרצון
שלנו באישור הזהות והייחודיות שלנו הוא זה אשר דוחף אותנו
לזרועות הגבר/אישה.
נהוג לתאר יחסיי אהבה כיחסים של נתינה וקבלה, ובהגדרה זו כבר
טמונה מהות הבעיה. נתינה וקבלה הם מושגים שצריכים לאפיין קשריי
מסחר, לא אהבה. בני האדם, כיצורים חסרים, מתאחדים זה עם זה
ומשלימים זה את זה. יש שיראו בתיאור זה מצב אוטופי, כמו היין
והיאנג המשלימים זה את זה כך גם בני האדם. אולם מדוע עלינו
להסתפק בכך, מדוע שלא נוכל אנו להיות שלמים ללא צורך בחברתם של
אנשים אחרים?
תשובתי היא שאין כל מניעה לכך, ויותר מזאת, רק כאשר נלמד לאהוב
את עצמנו יותר מכל, נוכל לזכות בקשר אהבה טהור, אדם צריך ללמוד
לאהוב את עצמו, ולעניין את עצמו בטרם יוכל בכנות ובתמימות
לאהוב את האחר ולהתעניין באחר. ואינני חלילה מטיף לנרקיסיזם,
כי אם תרצו לניאו - נרקיסיזם.
אין מדובר באהבת עצמך אלא באהבת והבנת מקומך בעולם, ואולי אך
יורשה לי להשתמש במילה שראויה היא למסה ארוכה משלה, הבנת
ייעודך בעולם.
רק תחושה של מלאות רוחנית ונפשית תוכל להוות בסיס לקשר אהבה
אמיתי, לא עוד ניצול אנרגיות הדדי, כי אם נביעה פנימית של בני
הזוג שתיצור ביניהם
דבר שלישי מופלא וטהור. לא עוד נתינה וקבלה כי אם יחסים של
יצירה ושיתוף, כאשר כל אחד מבני הזוג מתקיים כיישות נפרדת,
מלאה, בלתי תלויה, וחשוב מכל, קודמת לכל דבר אחר. כאשר קשר
יתחיל מנקודת מוצא זאת, או אז תוכל גם להתקיים המשפחה
האופטימלית, אשר מילים כגון חופש, פתיחות, פלורליזם, הגשמה
אישית ואחריות אישית, יתנוססו באותיות קידוש לבנה על דלת
ביתה.
עד שכל זאת יתרחש, נמשיך לתעות במחשכי מוסכמות ישנות, אשר
דוחפות זוגות כה רבים לחיי שיעבוד אומללים, שנועדו לא יותר
מאשר לשמר מטענים גנטיים כושלים שנועדו זה מכבר להיכחד
לעולמים.
נמשיך להביא ילדים לעולם, מוקדם מדי ויותר מדי, בעודנו רודפים
אחר הביטחון הכלכלי, וכך יוצרים אנו הליך מעגלי שכן ככול
שנוליד יותר,  נצרוך  יותר, וככל שנצרוך יותר, נעבוד יותר,
במירדף אחר הקריירה נאבד את היכולת לגדל את ילדנו באופן הולם,
וחיינו יהפכו לבליל בלתי מספק של עבודה ומשפחה, כאשר דבר מהם
אינו ממוצה עד תום.
נמשיך לזיין ולרוץ לספר, לעיתים אף לא בסדר הזה, ונמשיך לקנא,
ולעולם לא נודה שהדברים נובעים מפערים פנימיים וחללים רגשיים,
שהרי מי כמונו מאושרים?
ונמשיך לאהוב מבלי להבין, ולהיות נאהבים מבלי להרגיש, שבעצם
אנו תלויים באחרים ללא כל סיבה. נמשיך להאמין שאת ורק את היא
האחת והיחידה, מושא האהבה, וגם לאחר שנאהב פעמים רבות עדיין
נאמין שאנו אוהבים דבר מה באחר, את חיוכו, את צחוקו, ולא נקבל
את העובדה הפשוטה שהאהבה היא דבר מה המצוי בקירבנו, ושם היא גם
צריכה להישאר, עד שתהא מפותחת דיה, מטופחת דיה, לצאת לעולם
ולנגוע באדם אחר.
ונמשיך, מן הסתם, להנהן בראשנו ולטעון שמאמר זה לעולם לא היה
נכתב אילולא הכותב היה פעם אחת בחייו, רק פעם אחת, באמת, אבל
באמת,
מאוהב.  

"ראשיתה של אהבה אמיתית במקום שאין מחכים לכל תמורה." (אנטואן
דה סנט אכזיפרי)


עמית