מביט שוב בחלון
אל ארמונות רקיע
סופר שניות ככוכבים כבים
ומחכה שמכתבך יגיע.
הכל שקט בחדר
רק דופק של שעון הלב
שוכב שרוע באי-סדר
של אהבה ושל כאב.
ניתז מגל אל גל
ללא יונים באופק
ומתעורר על חוף שיריי, מוטל
כמו חרוז חסר סיומת.
ימים עוברים והשליחים
דרכם מפעם בפעם להגיע
בכתב ידך המשפטים הם כה שלווים
אך מכתבייך קצרים מלהשביע
שכרון מעמקים מתעתע
אליו שקעתי כספינה טרופה
פתאום בן רגע משסע
זכרונות חומסים.
ושוב, אחרי ימים של גשם,
של ניירות מקומטים
ועוד קרעי שירים
הופיעו שוב על פני שפתייך
חיוכים.
על רצפת החדר עדיין מוטלים
סכינים
ובחלון שברי זכוכית
הנשרטים רוח פרצים
ובכפות רגליי
פצעי זכרונות כבויים
עכשיו הזמן
לשחרר שבויים.
היי לי חוף בים סוער,
היי העוגן במעמקים
כי לא אהיה בכל מקום אחר
אף ישאוני, ימיסוני - הגלים. |
