[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
חכי לך בשדות

היו גישושים בינינו עוד לפני. אבל יום אחד ראיתי אותה יושבת על
ספסל, מקשיבה לווקמן של קלטות. אמרתי: לגשת? לא לגשת? ואז
שאלתי את עצמי: אתה רוצה אותה? כן. אמרתי לעצמי. אז הלכתי בתוך
ערפל חיי, מרחק שנות אור. היא ישבה בקצה אחד של הספסל, ואני
ניגשתי לקצה השני. היא ראתה אותי וחייכה, אבל עדיין לא היינו
מספיק קרובים כדי לדבר. ישבתי על קצה הספסל בצד השני, גומע את
האוויר, ואז כאילו בדרך אגב הסתכלתי לעברה. היא לא הסתכלה
חזרה. מה אתה יושב כמו שמוק? אמרתי לעצמי. הוצאתי והצתתי
סיגריה. סיגריה טובה. סמים. סמים. שוב הגנבתי אליה מבט. מה היא
שומעת? המשכתי לעשן. אני לא יכול להפריע לה באמצע המוסיקה. איך
אפשר לעשות את זה? והיא יפה. כל כך יפה. היא לא סופר-מודל, אבל
עדיין יפהפייה. תאמינו לי, טוב? מה עכשיו? מה עכשיו? אולי נלך
וזהו? מרחוק איש אחד מתקרב ויושב בינינו על הספסל. הוא מוציא
מתיק שחור סנדוויץ' ענק ופחית קולה, מתחיל לאכול. אני רואה
קצוות של נקניק. והיא עוד עם הווקמן, האיש עם הסנדוויץ', ואני
עם הסיגריה. עבר קצת זמן והסיגריה נגמרה. זה לא מצב טוב. אולי
יום אחר. העפתי לעברה מבט, וליבי הלם כשראיתי אותה מביטה בי
מעל גבו הכפוף של האיש. היא חייכה. למה לה לחייך אם אין לה
משהו אליי? זה היה חיוך טוב, חיוך יפה. ואז היא הסיטה את מבטה,
ואני החלטתי להישאר עוד קצת. לאט עישנתי. האיש גמר עם
הסנדוויץ', שתה קצת קולה, והלך, זורק את האשפה לפח הזבל ליד.
הייתי עסוק בעישון כששמעתי את קולה: "מה נשמע אצלך?"
"בסדר." אמרתי. "מה את שומעת?"
"משינה." אמרה. "אתה רוצה לשמוע?"
"טוב." האוזניות שלה לא היו על קשת, אלא על חוטים רפויים. היא
נתנה לי אוזנייה אחת, ואת השנייה הלבישה על אוזנה. היא החליפה
צד ושמה פליי. שירים טובים, אבל קצת לא נוח לשמוע באוזנייה
אחת, האוזן לאחר זמן מתחילה לכאוב. לאחר איזה שני שירים היא
הוציאה את האוזנייה שלה. "האוזן שלי כואבת."
"גם שלי." אמרתי. מודים לבסוף. "צ'מע." אמרה. "רוצה לקפוץ
לסרט בתל-אביב?"
"מתי?" שאלתי. (זו הייתה שעתה של השקיעה). "עכשיו." אמרה. "עם
מי?" והתכוננתי לאכזבה, אבל היא אמרה: "עם אף-אחד, רק שנינו."
עשיתי עצמי חושב קצת, שוקל בדעתי. אבל ידעתי שאין על מה לחשוב,
אין לי משהו יותר טוב לעשות. "בסדר." עניתי. "יופי." אמרה
וקמה. "בוא." והבנתי שהיא אפילו לא רוצה לקפוץ הביתה.

הלכנו מדברים לתחנת האוטובוס שבקצה המושב ומשם נסענו לתל-אביב.
עיר גדולה, ענקית. קל ללכת בה לאיבוד. היא קצת הכירה את העיר
טוב ממני, אבל לא לגמרי. ראינו את הסרט, אכלנו פיצה, וחזרנו
בלילה למושב. ליוויתי אותה לביתה ובטח שרציתי לנשק אותה (הרבה
זמן לא טעמתי שפתיים), אבל לא נוצרה האווירה. חוץ מזה לא ידעתי
אם היא רוצה ולא רציתי לעשות פאשלות.

לאט התחברנו. מדברים, צוחקים. נעים היה לי בחברתה, וכנראה שגם
לה זה היה בסדר. את הנשיקה נתנו על מין ספסל חבור לשולחן
עשויים עץ. זו הייתה שעת לילה מאוחרת ודיברנו המון. היא פשוט
הביטה אל תוך עיניי, ליטפה באצבעותיה את שפתיי, ונישקה אותי.
הרגשתי שאני חי. רציתי עוד והיא נענתה. ועברה שנה מאז. זכיתי
להכירה טוב. לעיתים הדהימה אותי בחריפות שכלה. למרות שהייתי
בטוח שהיא חכמה ממני, זה לא הפריע לי. מעולם לא הרגשתי לידה
כמו טיפש. אולי חוץ מהפעם ההיא בה ישבתי לידה על הספסל, עם
הווקמן שלה, לא יודע איך לנוע.

שכבתי איתה. כן. אם זה מה שמעניין אתכם. זה היה טוב. ומאז
שכבנו בערך פעם בשבוע-שבוע וחצי. אבל היא לא הייתה הראשונה,
ולא שיקרתי לה שכן. הייתה לי פעם ידידה שגרה בתל-אביב, היכרתי
אותה בדיסקוטק והיא נתנה לי ת'מספר שלה. היינו מדברים בטלפון,
ופעם אמרה לי ישר בפרצוף, או באפרכסת, שאני אבוא אליה לעשות
סקס. הייתי אז להוט כי הייתי בתול. היא אמרה לי את הכתובת
והשעה, (טשרניחובסקי 6 שעה 5) ואני עליתי על אוטובוס לתל-אביב
ושם הלכתי לאיבוד. התיאור שלה של הרחוב היה לא ברור. שאלתי
אנשים, והדפוקים חייכו לי כאילו כולם חייבים להכיר את תל-אביב.
טעיתי ברחובות, חושב על גופה שמחכה לי. היה נדמה לי שהאנשים
מטעים אותי בכוונה. בסוף אחרי שיטוטים ברחובות וקריאת שלטים,
נכנסתי למזנון ואכלתי איזה טוסט. שאלתי את המוכר, והוא נתן לי
תיאור שצריך ד"ר עם זיכרון אבסולוטי כדי להבין אותו. אמרתי לו
בסדר, תודה, כדי לצאת ידי חובה, ועצרתי מונית. בשבילי מונית זה
כסף, אבל קוס אמו. והנהג ידע איפה לנסוע, והתברר שזה בכלל בצד
השני של העיר. שילמתי ונכנסתי לבניין. עליתי לקומה שהיא אמרה
לי ודפקתי על הדלת. פתח לי אדם זקן וממושקף בנעלי-בית, וידעתי
שטעיתי בדירה. שאלתי, והוא אמר "ממול". הודיתי לו והלכתי לדלת
ממול. לא שמעתי אותו סוגר את הדלת והסתכלתי אליו. הוא עדיין
עמד עם דלת חצי סגורה ובלש אחריי. "תודה." אמרתי לו שוב,
בתקיפות, והוא הנהן במהוסס וסגר את הדלת. דפקתי והיא פתחה.
"למה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלה. "זו העיר המזויינת שלך."
אמרתי ונכנסתי. דיבורים, טלוויזיה, מוסיקה, והתחממנו. כשעשינו
את זה היא כל הזמן ביקשה: "לאט. לאט." ורצתה שאנשק לה את כל
הגוף. לא הסכמתי בשום אופן לרדת לה, ואחרי שגמרתי היא ניסתה
להחזיר את איברי לחיים בליטופים כי היא עדיין לא גמרה. בפעם
השנייה היא גמרה ואחר כך ראינו טלוויזיה. היא הכינה לי משהו
לשתות, וחזרתי למושב. המשכנו לדבר קצת בטלפון, אבל לאט לאט היא
הפכה קרה משום מה, והקשר נותק.

ואני לאט נכבשתי באהבה נואשת לגלית מיום שנפתחו לנו הסכרים על
ספסל העץ. למדתי לא לגמור מהר ולהעניק לה עונג גדול במין.
לפעמים היה מטלפן אליי איתמר שנהפך לתמי, ושואל מה נשמע. הוא
היה ילד רזה ונשי שהרגיש שהוא בת כלואה בגוף גבר. ההורים שלו
והחבר'ה עשו לו את המוות, והוא עזב את הלימודים ועבד כמו חמור
כשהחלום שלו זה לעבור ניתוח לשינוי מין ולעבור לגור בתל-אביב
בתור תמי, שם אף אחד לא יודע שהיה בעצם גבר. פעם הוא בא למושב,
ואני ראיתי אותו ולא הכרתי בהתחלה. ראיתי רק בחורה יפהפייה,
וכבר התחלתי להפשיט אותה בעיניי. הוא אמר בקול הנשי שלו, שתמיד
היה נשי: "זו אני. איתמר לשעבר". ואני כמעט חטפתי שבץ. הוא
סיפר לי ששכר  דירה בתל-אביב והוא מתכוון להיות רקדנית במועדון
לילה. והיו לו שדיים תחת הבד. בחיית אלוהים. שאלתי אותו:
"הורדתה את ה..." והצבעתי על מפשעתי במהוסס. הוא אמר
בנעימות, בחיוך: "אני בחורה עכשיו. תפנה אליי בנקבה."
"הורדת?" שאלתי בנקבה. "כן." הוא אמר. "אז איך זה להיות
אישה?" שאלתי אותו. "הו." הוא אמר בהתמוגגות. "אני מרגישה סוף
סוף שלמה." שאלתי אותו אם הוא בא (באה) להראות את עצמו להורים
שלו. הוא השפיל את מבטו ואמר: "לא. הם יהרגו אותי. הם בפריז
עכשיו. באתי לאחותי, היא מבינה אותי."
אז ככה לפעמים הוא היה מתקשר, ואני דיברתי איתו בנקבה. הוא
התחיל לרקוד במועדון לילה, בעצם מועדון חשפנות, והראה את גופו
המושלם לכאורה לגברים חרמנים שלא היו חולמים שזו הייתה זה. דרך
חשיפת הגוף הנשי הרגיש בוודאי אישה יותר מאי-פעם.

ואני בימים הייתי עובד בשדה על הג'ון דיר ומתקן במוסך. ובערבים
הייתי ניפגש עם גלית. חלמתי כל הזמן על מכונית. אולי קורבט
אדומה. והייתי מעיין במאגזיני רכב שהיו זרוקים במוסך. רציתי רק
לדהור ביום קיץ חם בכביש המהיר עם משקפי שמש, לקרוע את האספלט.
אבל זה היה מרחק שנות אור ממני. ולאט ראיתי את עצמי נקבר
במושב, והייתי מתכסה דכאונות שהתגברו כל הזמן. גלית הפכה כל
עולמי, ואהבתי הפכה לאובססיה. הייתי מתחיל לקנא לה למרות שכל
הזמן אמרה לי שהיא אוהבת רק אותי. אבל לפעמים גם איתה הייתי
מרגיש בודד, והרגשתי כאילו העולם גדול מידי בשבילי, וצפוף,
וצבוע. התחלתי לשנוא פרסומות בדם, (לא היה הוט, לא היה יס.)
והייתי רואה שם בחורות שנכנסות לאורגזמה מאכילת שוקולד וחפיפה
בשמפו, והתחלתי לשתות. וגלית הייתה כועסת, מחמיצה פנים, והולכת
ומתאכזבת.
רציתי להיות איתה באי רחוק, רק שנינו. לאכול ישר מהעצים ולעשות
אהבה כל לילה. בתוך ראשי ראיתי אלפי שדים של חרב מתכנסים באפלה
ומתקסים תוכנית כיצד למוטט אותי. בלילות הייתי נופל לתוך עולם
סגול ללא כאב. רציתי לבכות אל מול נהר קוצף, להטביע את עצמי
בים המוות, לרוץ עירום ברחובות תל-אביב ולצעוק לכולם: "לאן אתם
רצים כולכם? איך אתם מצליחים לנוע ולא לבכות? הכול אפל. אתם לא
רואים? הכול אפל!" וגלית כל הזמן ניסתה לפתור אותי. היא לא
הניחה. שאלה מה מטריד, מה כואב, ניסתה לחדור עמוק, ואני רק
הייתי מתכסה בשתיקה זועפת. והיא הייתה הולכת לבדה לביתה.

יום אחד ישבתי על הרצפה בחדרי, שומע רדיו, שותה את נשמתי,
מעשן. פתאום צילצל הטלפון. הקמתי את עצמי מהרצפה ועניתי ב-הלו.
"הוא אהב אותך". היא אמרה. זו הייתה שירלי, אחותו של איתמר,
קולה היה נמוך ורציני, היא גרה מרחק שלוש דקות הליכה. "מה?"
שאלתי. הייתי שיכור ולא ממוקד. "איתמר מת. הוא הלך לעבוד
בתל-ברוך. שיכור אחד דקר אותו בגלל וויכוח על כסף". לא יכולתי
לדבר. "הוא אהב אותך", היא אמרה, "הוא אהב אותך כמו שרק אישה
יכולה לאהוב גבר". היא ניתקה ואני נשארתי עם האפרכסת תלויה בכף
ידי. ראשי הלם. איכשהו הצלחתי להניח את האפרכסת וניגשתי אל
החלון. השמש זהרה מול פניי. ראיתי ניצוצות וכדורים קטנים
רוקדים לי בעיניים. ברדיו עלה פתאום השיר Woman in love של
ברברה סטרייסנד. מי שמכיר את השיר מבין שלא פלא שהתחרפנתי קצת
יותר.

בסוף אותו יום, בלילה, נסעתי באוטובוס לתל-אביב להתחבא באיזה
בר (באוטובוס נוגנה קלטת של זוהר ארגוב). בתל-אביב מצאתי בר
והזמנתי ויסקי. המוסיקה הייתה עצובה. לידי על מושב הבר ישבה
בחורה וביקשה ממני אש. היא אמרה שאני נראה כאילו חבר שלי מת.
"מישהי שאהבה אותי מתה."
"אתה אהבת אותה?"
"לא. ידעתי רק אחרי שהיא מתה". היא הינהנה בשתיקה. "את מפה?"
שאלתי. "כן, ואתה?"
"לא". היא עישנה בשקט ואני שאלתי: "איך אתם חיים בעיר הזאת
בלי להשתגע?"
"יש שמשתגעים", אמרה, "אבל יש שמכירים את השיטה. הסוד זה
לחיות על אש קטנה, כמו הכוכבים. מי שחי כמו השמש, מתפוצץ" והיא
פשטה את אצבעותיה בהפגנתיות מאגרוף לאצבעות שלוחות. עישנו רגע
בשתיקה. היא גמרה את הסיגריה שלה ופיצפצה אותה במאפרה. "רוצה
שנלך מכאן?" שאלה. "בסדר". יצאנו משם והסתובבנו ברחובות. עברנו
ליד הלונה-פארק ונכנסנו. היינו הרבה פעמים בגלגל הענק כי היא
אהבה את הצמרמורת בבטן כשיורדים. אכלנו נקניקייה והיא הציעה לי
לבוא אליה. בדירתה, בתוך בלוז בסטריאו, דיברנו בשקט, התחבקנו,
התנשקנו. לאט התחלנו להתפשט. התעלסנו באיטיות. בלי לחשוב ירדתי
לאישה בפעם הראשונה. היא קיבלה אותי מתמסרת כולה, ולאט עם
קונדום חדרתי לתוכה. פתאום נהיה לי חמוץ בפנים והתחלתי לבכות.
"זה בסדר", אמרה, "תוציא את הכאב." ואני נשכבתי עלייה כשאיברי
בתוכה, ודמעותיי מרטיבות את שדיה כשאצבעותיה משחקות בשיערי.
כשנגמרו הדמעות הטבעתי את עצמי בתוכה. הבאתי אותה לשיא ואז
גמרתי בכאב. אחר כך שכבנו זו לצד זה בשתיקה. היא קמה לשירותים
ואני התחלתי להתלבש לאט. כשחזרה ראתה אותי מתלבש. היא עטתה על
עצמה חלוק רחצה כחול והכינה שני קפה. ישבנו בסלון, שותקים,
שותים קפה ומעשנים. פתאום היא אמרה לי: "זה מאה שקל."
"מה?"
"הזיון". הסתכלתי עלייה המום, מחפש אות שהיא סתם צוחקת. אבל
לא מצאתי סימן כזה. "את רצינית?"
"לגמרי". הבטתי עלייה עוד רגע, הוצאתי מהכיס שתי שטרות של
חמישים (הון גדול בשבילי), הנחתי אותם על השולחן, קמתי, פתחתי
את דלת הבית ויצאתי בלי להביט בה.

אמרה לי גלית: "תגרור אותי לגיהינום שלך ונצא משם יחד." ואז
הוסיפה: "זה בסדר. אני מספיק חזקה." אז לקחתי אותה לשם, וגם
סיפרתי לה על איתמר. ולאט לאט במשך כמה ימים היא פיזרה את
הערפל, והתחלתי לאהוב אותה אפילו יותר. לא ידעתי שזה אפשרי.
השיחות שלנו היו מתארכות עד לשעות הקטנות של הלילה. אז הייתי
הולך לישון וקם ממוטט לעבודה, וישן אחר הצהריים.

יום אחד הלכנו לדיסקוטק בתל-אביב לפרוק עול. רקדנו, אבל לא
שתינו אלכוהול חוץ מבירה אחת שהיא הרשתה לי לשתות. ישבתי איתה
על כיסאות דלפק הבר כשאני שותה בירה מבקבוק ואנחנו מדברים.
פתאום בא אחד והציע לה לרקוד איתו. היא ענתה בשלילה. "בחיית",
הוא אמר. "אני לא רוצה." אמרה, ואני התחלתי להרגיש כמו אוויר.
הוא תפס בזרועה ומשך אותה. "בואי. את יודעת שאת רוצה." היא
ניערה את ידה ממנו וקראה: "תעזוב אותי". קמתי ואמרתי לו לעוף
מפה, "סתום ת'פה הומו", הוא אמר, "תתעסק בעניינים שלך."
"זו החברה שלי." אמרתי. "הזונה הזאת היא חברה שלך? אני בטוח
שהיא אוהבת לקבל בתחת ומוצצת לכל החברים..." הנחתי את הבקבוק
והנחתתי לו אגרוף באף. הוא עשה צעד לאחור מהמכה, אבל לא נראה
כל כך המום. דם החל זולג מנחירייו. הוא שלף אגרופן והלביש אותו
על יד ימין. "כשאגמור איתך", אמר "אזיין את השרמוטה שלך כל כך
חזק בתחת צ'לחור התחת שלה יהיה צורה של הזין שלי מבפנים."
הכנסתי לו אגרוף לרקה השמאלית, ואז הרגשתי את האגרופן שלו על
הרקה שלי.
(מה הוא אמר עלייך, גלית? מה הוא אמר?)
תפסתי בצוואר בקבוק הבירה שלי וניפצתי אותו על הדלפק. הוא הרים
ת'אגרופן להכות אותי, ואני תקעתי את מה שנשאר מהבקבוק בצווארו.
גלית צרחה. הוא נפל על גבו ואני תקעתי את הזכוכית עמוק יותר
לצוואר שלו רואה כתמים שחורים מול העיניים. רציתי לקרוע את
הצורה שלו לחתיכות. הוא חירחר ונדם. מול אוזניי, מכל עבר,
שמעתי את גלית צורחת: "מה עשית? מה אתה עשית?!" ואז דרך
צרחותיה התנפלו עליי כמה גברים ופוצצו אותי במכות.

זה היה השוטרים ("בלי תנועות פתאומיות. ידיים מאחורי הגב")
והאזיקים ("בוא איתנו") שחותכים ביד. גלית בוכה. החקירות ("תאר
לנו מה בדיוק קרה שם") וההתנצלות שלי ("אם הייתם במקומי הייתם
הורגים אותו גם") והסיגריה ("רוצה סיגריה?"). השאלה ("כמה
שתית?") והחזרה שלי ("הוא דפק בי אגרופן") ושוב. ספר, ספר מה
קרה שם. התא. ג'וקים בשירותים. בדידות. חקירות חוזרות. עריכת
התיק. משפט.
וזה יהיה 19 שנה.

בהשראת הדיסק "העמותה לחקר התמותה" של משינה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הוי, לבי לבי
לבי, הרגו סבתי
עם ציקלון בי


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/05 12:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה