כמו טירה של אור באמצע ים של חושך זו הטירה שרוצה שאלקט בתוכה
מוזות מהאוויר. לא רציתי למות. רציתי לחיות, בני זונות, רציתי
לחיות. משתטח על הדשא ואוחז בעשב הירוק בציפורניים. אל תתנו לי
ללכת מכאן, כאן החיים. יום אחד זה יבוא. אני אקבר באדמה ואת
גוויתי יאכלו התולעים. ישימו אבנים קטנות על עיניי. ישימו חצאי
שקלים. תולעת שמנה תכרסם את גזע המוח ותתפח כמו עלוקה. העיניים
שלי שראו כבר הכל יהיו ריקות כעיניי חרסינה. יום אחד אגיד
לאלוהים: "הגעתי." והוא יגיד: "אז מה". יום אחד אהיה דחליל
באדמה והתולעים לא יפחדו. איפה מלי דווקא כשצריך אותה? נמלה
מטפסת עליי ואני מנער אותה ממני בבהלה. עדיין איני מת כדי
שיטפסו עליי חרקים. באומץ אני קם על שניי רגליי ורואה את המגדל
של הטירה עוד מעט ייגע בשמיים. "באתי חבריי... באתי, הנה אני
כאן להשתכר איתכם, עד שלא אזכור את שמי". בפתח הטירה מעשנים
מעלים גראס. אני מזהה את טירן שמהנהן לעברי בעיניים בוהות.
תמיד הסוטולים שלו היו מוזרים. לפעמים גראס בשבילו זה אופיום.
מוח מוזר זה לא אני... זה אני בצורה אחרת. בפנים הטראנס עושה
לי בלבלה בראש. אבל אני חי, אבל אני חי. וטראנס זה בסדר כי זה
חי. ויש לי ירח בוהק בתוכי כמו חרמש שקצותיו סכינים. לא אתן
לאיש לנצל אותי, הוא יהפוך לחרא של כלבים לפני שזה יקרה. באמצע
הרחבה רק שרון רוקדת בחולצה צמודה ומכנסיים קצרים צמודים. כל
הראשים מסביב מהנהנים עם המוסיקה. גם אני מהנהן רגע ומפסיק.
אני לא בובה על חוט. אני יושב באחד השולחנות ומדליק סיגריה.
פרנקי מתקרב אליי עם שתי כוסות ענקיות של בירה, חיוך שיכורים
מרוח על שפתותיו. בחבטה הוא מניח את הכוסות וגם השולחנות עוד
מעט ישתכרו. "מותק," הוא צורח. "הייניקן. קלטתי אותך מרחוק."
אני מפריח לעברו נשיקה ולוגם מהבירה שהוא מגיש לי. מר בקיבה,
חלק בראש. "שרון מיוחמת," הוא צועק: "מ-יו-ח-מת,"
"שיהיה לה לבריאות." אני צועק בחזרה. "שתה, שתה," הוא צועק.
"שתה כבר, יא מאנייק." אני לוקח לגימה כבדה. לעזאזל, זה כבד
לי. "טירן על הירח," אני צועק לו. "סופר מכתשים ושוקל שישית
ממשקלו."
"המוח שלו בנוי אחרת..." הוא אומר ועוד משהו שאני לא מבין
ואז: "...עקבות לבנים בחול." אני מחפש סביבי מאפרה ואז מאפר על
הרצפה, ופרנקי מחייך אליי כאילו עשיתי מעשה גאוני. "תרקוד עם
שרון!" הוא מתרה בי. "צ'ו." אני עונה. ואז מהירח מגיע טירן עם
עיניים של תחתיות בקבוק טקילה ורוקד מסומם עם שרון שדווקא
נראית מבסוטה. "לולבים, תרקדו!" הוא צועק לעבר השולחנות ומלטף
את ס"מ האוויר סביב שדייה של שרון, והם קמים ובעיניהם מבט של
צוללנים מתחילים לפני צלילה. פרנקי מקרב את שפתותיו לאוזני
ואומר בקול ברור: "עכשיו הוא יצעק שהוא כותב יצירת מופת."
"אני כותב את היצירה הגדולה ביותר של האלף!" צורח טירן.
"עכשיו הוא יצעק שהוא סופר דגול." אומר לי פרנקי באוזן. "אני
הסופר המזוין הגדול ביותר בכל הזמנים!" צורח טירן וכולם סביבו
מוחאים כפיים. פרנקי מצחקק לעברי כמו קוסם שהצליח ולוגם
מהבירה. "איך ידעת...?" אני ממלמל, ויודע שפרנקי לא יכול
לשמוע, אבל מתברר שהוא קרא את שפתיי. "גראס, טראנס וחתיכה וזה
מה שהוא אומר." הוא צעק בחזרה. ואני מסתכל על טירן והוא נראה
כאילו הוא כלוא בבועה משלו ולא רוצה לצאת, הולך על הירח, כמו
מייקל ג'קסון מזוין. "החיים זו היצירה שלכם!!!" צעקו הרמקולים
ופרנקי נחרד. "מה קרה?" שאלתי. "אלוהים." צרו שפתיו בלי קול.
גלית ניגשה אלינו והגישה לפנינו צלוחית מלאה קרטונים קטנטנים.
"מה זה?" שאלתי אותה, אבל לא הצלחתי לשמוע מה היא ענתה. "מה?!"
צעקתי. "אקסטזי!" צרח פרנקי לתוך אוזני, וכאב חד ונוקב הכה
בעור התוף. הוא לקח קרטון בתנועה אגבית כאילו הוא שולה בוטן
והניחה תחת לשונו. היא הגישה לי את הצלוחית ואני סירבתי בהינף
היד הכי אדיש שהצלחתי לגייס.
"נקניק!" הוא קרא. "אימא שלך." החזרתי. "בסדר מצידי." הוא קרא
וצחק. לגמתי מהבירה, שאפתי עד לפילטר וזרקתי אותו על הרצפה,
מיד מדליק חדשה. מיכל ניגשה לפרנקי וצעקה באוזנו: "רוצה
לרקוד?"
"תחפשי את החברים שלך!" הוא צעק. היא הביטה בו במבט נוקב
מופתע ונעלב והסתלקה. "למה?" צעקתי. אבל הוא הביט עליי כשומר
סוד ולגם מהבירה. טירן השתטח על בטנו ונישק את מגפייה של שרון.
"הבנאדם שפוך." צעקתי. "שפוך זה טירן." הוא ענה. הטראנס קיבל
פתאום מימד נוסף והתחיל לקטוף לי לאט את הלב. "לרקוד, זונות!
לרקוד! מחר מתים!" צעק טירן מלוא גרונו. "זונות..." צרו שפתייה
של שרון וצחקקו. פרנקי התנתק ממני פתאום לתוך עצמו ורק לגם
מהבירה, חושב מחשבות. שלוש בנות, כאילו לפי פקודה, קמו
מהכיסאות, הניפו את כפות רגליהן כדי להיפטר מהקבקבים, ורקדו
יחפות. שניי גברים עלו על שתי שולחנות פוקר והחלו יותר לרקוע
על הלבד מאשר לרקוד. "אף בחורה לא בתולה כאן!" צעק אלי פרנקי
בסבר פנים רציני, אבל עיניו צחקו כמו שני מלאכים שיכורים.
"האקסטזי משפיע?" צעקתי בחזרה. "עוד לא!" הוא צרח. "אני עוד
מחכה!"
"אנחנו זן לפני הכחדה!" שאג טירן מלוא גרונו ורקד כמטורף.
"המתים יאכלו אתכם חיים!"
"רגע..." צרו שפתיו של פרנקי. "משפיע?!" שאלתי. "זה... לא."
קול ביפ חרישי החל לפעום ברמקולים כאילו הם מוחים על משהו.
מלאכים ראיתי, בחיי, סביב מותניה של שרון. בזווית העין מיכל
מרביצה טקילה. עיניו של טירן תופחים כמו כדורי פינג פונג. זה
הכל בדמיון או ששמו לי אקסטזי במשקה... "וכולנו...! כולנו...!
כולנו...!" צווח טירן ולא גמר כי הרמקולים התנפצו בבום אדיר
ששחרר צרחה מכל הבנות ואנחה מכל הבנים. "חיים...?" מלמל טירן.
"מתים! מתים!" צרחה מיכל. "כולכם זומבים כמו הסבתא שלי!" והיא
הניחה את הכוס שבידה על הדלפק והסתלקה משם בפנים סמוקות. "זה
לא מה שתכננו..." מלמלה גלית. "זה לא מה ש..."
"משפיע!" צעק פרנקי. "האקסטזי משפיע!" אני קמתי ופניתי ללכת
משם. "לאן אתה הולך?" שאל פרנקי ואני לא עניתי לו. יצאתי אל
כוכבים וירח. חרמש או מגל באמצע שמיים פצועים. מי פצע? אלוהים?
אנחנו. אנחנו אשמים בכל. יש מגדל. מישהי התאבדה ממנו לפני
שנתיים. נכנס בשער נמוך ועולה במדרגות צרות פתלתלות. ריח של
אבירים שגוויתם נרקבת בתוך שריון. בראש המגדל רגע כמו להביט
דרך עיניו של אלוהים. מדליק סיגריה. עשן עולה להחניק את
המלאכים. משקפיים אני מוצא סדוקים בפינת המרפסת. חובש לעיניי.
כן, זה הירח. סדוק. מעוות. מפוצל. הנה אני מת... הנה אני
קופץ...
מהדשא עליו נחתתי קמתי על רגליי. הבטתי דרך המשקפיים בדשא
שנראה כמו אגם של קיא ירוק מתנועע ומעוות. את המשקפיים זרקתי,
ועל רגליי משם הלכתי.