הרגעים הכי יפים, החיוכים הכי מאושרים.
החיבוקים הכי אוהבים, החיים הכי טובים.
איך הכל נקטע כך לפתע.

בלי שום הסבר, בלי שום סיבה. מתמוטטים, נשברים.
משאירים אחריהם זכרונות וגעגועים כואבים,
לדברים שלא יחזרו. לעולם.

המחשבות דוקרות, חונקות.
כבר אי אפשר להתמודד עם זה לבד.

במקום הכי שקט, במקום הכי רגוע,
הוא עדיין שם, הספסל שלנו.
האדום, הישן והמלוכלך.
הגשם האחרון שטף את הדמעות וקילף מעט את הצבע,
כשתחזור, הכל יראה אחרת.

מאז שהלכת, הכל נראה אחרת.
מאז שעזבת, התרחקת, התנתקת.
מציירת על הקיר בגווני אפור,
מקווה שיבוא יום ותבצע הכל בגווני הקשת.
משליחה מכתבים ישנים אל תוך האש,
לא רוצה אותם, לא יכולה להתמודד איתם, הם מכאיבים.

הגעגועים הורגים אותי, שורפים את חלל הנשמה,
קצת קשה לחיות כך, לדעת שלא משנה מה,
שום דבר לא יחזור להיות כמו פעם,
או בכלל, יחזור להיות.

ואני זוכרת, זוכרת את כל מה שאמרת.
זוכרת מילה במילה מכל מה שהבטחת, כל מה שנשבעת.

כשתחזור, הכל יראה אחרת.
אני יודעת.






14.04.03. אני לא יכולה להתגעגע יותר ממה שאני מתגעגעת
עכשיו.