בטח חזרת הביתה ושאלת את עצמך אם אני רצינית.
בטח דמיינת את שתינו עומדות על המזח, בשעה של אחר הצהרים כשהים
כחול אפור שכזה. אני נותנת לשקט להתפשט קצת בגוף שלי, נושמת את
הרוח הקרה עמוק. הים מתנפץ על חומת האבן, את מתנפצת על החרטות
שלי. כואבת לי הבטן, אולי מהאשמה.
הידיים שלי קפואות, זה די הגיוני אם קר כל כך. והפנים שלי...
איך תדמייני את הפנים שלי? סמוקות? חיוורות? לפני כמה ימים
לחשת לי באוזן שאת אוהבת אותי ואני רק חייכתי ונישקתי אותך
בפראות. כמעט קרעתי לך את השפתיים ואת אמרת שזה לא משנה כמה
אני אנשק זה לא אומר שבאמת איכפת לי. וזה שאני מחבקת אותך קרוב
אליי זה לא עוזר הרבה.
בטח חזרת הביתה ושאלת את עצמך אם אני רצינית.
בטח דמיינת אותי יושבת באמבטיה בתחתונים וחזייה כשהטלפון לידי
ואני נשענת בקושי על האסלה, חלשה וחיוורת נוטפת דם. אולי כבר
מטושטשת, אולי כבר זרקתי את הסכין קיבינימט. אני חוטפת את
הטלפון ומחייגת את המספר שלך, נאנקת במשיבון, אולי גם... אולי
גם שאני אוהבת אותך, מי יודע מה אומרים בשעות של סוף.
אם אוכיח לך שאני לא מפחדת...
בטח חזרת הביתה ושאלת את עצמך אם אני רצינית.
בטח דמיינת את עצמך שוכבת עם מישהי אחרת, אולי היא אפילו היתה
ג'ינג'ית. השיער שלי שחור ואת תמיד אהבת ג'ינג'יות. היא גומרת,
את לוקחת סיגריה, היא מתלבשת והולכת, לא רוצה להישאר יותר מדי,
יותר מדי ריח של סקס ואלכוהול ובכלל, כל הרעיון עושה לה בחילה.
אולי תדמייני את עצמך מוצאת איזה מכתב ממני, אולי אפילו
תדמייני את עצמך קצת נפגעת, קצת מצטערת.
אם אכתוב לך הכל, עם דיו אני יותר טובה מאשר עם צלילים
והברות...
בטח חזרת הביתה ושאלת את עצמך אם אני רצינית.
בטח דמיינת לעצמך גן ילדים ונדנדה שבורה ופרצה בגדר. בטח
דמיינת לעצמך נערה בקולנוע, את יושבת קרוב-רחוק. בטח דמיינת
לעצמך שפת ים, בטח דמיינת את הריח של הבושם שלי כשאני קרובה
אלייך, או את הנשימות הארוכות והשקטות שלי, מנסות לסדר לי בראש
דברים, או את העיניים שלי רצות כשאני חושבת מהר, או את הידיים
שלי נאחזות בך חזק מדי, או אולי תדמייני חדר ריק, ואת כבר לא
שם ואני נאחזת בסכין חזק מדי, או לוח שעם עם הודעה שלא ממש
רצית לקרוא, או הודעה של מישהי אחרת במשיבון שלך, או רגעים של
סוף כשאני לא שם, ואולי את אפילו מאושרת.
או ספר טוב שמישהי המליצה לך עליו, או אני, קוראת את המלט בפעם
ה23 בדיוק. הבטחת שאת הפעם ה25 תקראי איתי ביחד, ואת יודעת שאת
כבר רחוקה מדי ושהסימנייה שלי מתקדמת מהר מדי, להיות או לא
להיות, אם זה משנה בכלל, אני עוברת על השורות מהר, משננת אותן
בפעם ה23 בדיוק. כמו ששיננתי את מה שאמרתי לך באותו ערב,
שחקנית מיומנת, כל רגש הנחתי במקום, לכל רגש היתה לי פעולה, זה
היה אמין מאוד, אפילו אני קניתי את זה. אולי גרמתי לעצמי
להאמין שזה הכל משחק.
או שתדמייני אותי כותבת בעט הפיילוט השחור שלי, כותבת לך מכתב
אולי, אולי מכתב פרידה.
או שתדמייני את שתינו בתחנת רכבת, או רק אותך לבד, או את עם
מישהי אחרת, או אני לבד, או אני במקום אחר שרציתי להיות בו
מזמן.
כשאקרא את המלט בפעם ה50 אתקשר אלייך בשעה בה אני יודעת שלא
תעני, ואשאיר הודעה במשיבון.
ואז אלך אל המזח, אתקשט בפרחים או סתם בנעליים גבוהות, כמו של
הזונות. הכל אותו חרא בסופו של דבר, אולי את לא תהיי שם לידי
לנשום איתי אוויר קר של שעות אחר הצהרים ואפילו לא להתנפץ על
החרטות שלי, נו באמת, למי יש מקום לחרטות בים הבולשיט הזה.
בטח חזרת הביתה ושאלת את עצמך אם אני רצינית.
בטח ענית לעצמך שלא.