כסוארז היה בן ארבע עשרה
הוא קיבל צ'לו, ואת אמיליו המורה שבא לכפר עדיין במדי צבא.
כשהוא שמע את אמיליו והצ'לו מנגנים, הוא נשבה בצלילם הנוגה,
ומאז לא רצה להיפרד מהצ'לו ואמיליו.
לפני שאמיליו עבר להתגורר בעיר הבירה ועזב את הכפר
הוא אמר לסוארז זה היה הצ'לו שלי, וסוארז היה גאה מאד.
חלפו השנים, סוארז עזב את הכפר, והצ'לו של אמיליו פגש צ'לים
אחרים,
שהסתכלו עליו מלמעלה למטה, ואז הצ'לו של אמיליו היה מבויש
וסוארז חשב שהגיע הזמן להחליף אותו.
ואז פגש סוארז את בניטרו.
הם נפגשו בקונצרט, כשבניטרו בא מאחורי הקלעים ללטף במבטו
הבוחן צ'לו עתיק ויפה,
ובניטרו ברוב התלהבות הביא את סוארז לסטודיו שלו עוד באותו
ערב, כדי להראות לו את הכלים שהוא בונה.
למחרת הביא סוארז לבניטרו את הצ'לו של אמיליו.
בניטרו הסתכל בצ'לו של סוארז, בחן אותו שעה ארוכה, ולבסוף אמר
זהו צ'לו עתיק ונדיר, אבל בלי נשמה.
בניטרו עטף את הצ'לו בזהירות, ואמר לסוארז תבוא בעוד שבוע.
אחרי שבוע כשסוארז בא לסטודיו , בניטרו הגיש לו את הצ'לו,
וסוארז לא ראה כל שינוי, אבל כשהוא משך בקשת הוא מיד נזכר
באמיליו וצלילו הנוגה.
ואז הבין שגם אם היתה לצ'לו נשמה, היא היתה במקום אחר עד
שבניטרו החזיר אותה למקומה.
באותו רגע החליט סוארז למצוא את אמיליו ולספר לו על הצ'לו
שלו.
סוארז יצא לעיר הבירה, וחיפש ימים רבים את אמיליו, ובסוף כשהוא
מצא אותו,
ואחרי השמחה הראשונה ,הוא סיפר לאמיליו על הצ'לו שלו ועל הנשמה
של בניטרו.
אמיליו אימץ את זיכרונו ולבסוף אמר:
הצ'לו הזה לא היה אף פעם שלי, קניתי אותו בכספי הוריך ,
ובגלל שהייתם עניים, נאלצתי לקנות צ'לו זול..
סוארז נפרד מאמיליו ומאז לא עוזבת אותו המחשבה על אמיליו
שאמר לו בילדותו הצ'לו שלי .
זהר
יולי 99
לאמיל |