הרגשתי רע. מוקף באנשים זרים, נרגשים, פרצופיהם סובבים אותי עד
חנק. לא הבנתי למה אני צריך לסבול את קרבתם. שלחתי יד להדוף
אותם אבל הם תפשו ונישקו לי את היד. אני שוכב והם רוכנים
מעליי, קרובים מדי, אומרים שאני הבן והאח.

הייתה שם אישה שמנה, מזיעה, עם שן קדמית בולטת שאמרה שהיא אימא
שלי, ואיש סמוק ונבוך בטרנינג טיפשי - אמרו שהוא אבא שלי. אבא
שלי יוצא כך לרחוב? וכל האנשים שם שאמרו שהם קרובים שלי - למה
הם עושים לי את זה?

עצמתי עיניים וקיוויתי שכולם ייעלמו לפני שאשוב ואפקח אותן,
שזה רק חלום בלהות... לא יכול להיות שיש לי קשר עם האנשים
האלה. הרי אני - אני - א - מי אני בעצם? התחלתי לצעוק.
נצלצל לאחות, הם אמרו.
האישה שהופיעה אמרה לכולם לצאת. אמרה שהוא רק עכשיו התעורר וזה
יותר מדיי בשביל פעם ראשונה, מחר אולי יזכור מה קרה! היא מדברת
עליי?

אני רוצה לזכור אבל לא אותם. מה באמת קרה? איפה אני ולמה אני
כאן? זה בית חולים היא אמרה, היא אחות, ואני צריך לנוח עכשיו
כי הייתה לי תאונה קטנה וזה דבר די רגיל איבוד זיכרון זמני
כזה. נתנה לי לבלוע משהו.

מה זאת תאונה?

מה זה זיכרון?

כשהתעוררתי היה יום ושוב היו פה הרבה אנשים קרובים מדיי,
מדברים בלחש. אין לי אוויר. אני נחנק כשהם פה. אישה בחלוק לבן
באה לדבר איתי והוציאה את כולם מהחדר.

אמרתי לה שזאת טעות איומה, שהם לא שלי, אני לא שלהם. רוצה שהם
ייעלמו.

היא אמרה שזאת לא טעות. אני באמת הבן שלהם. כשהזיכרון יחזור,
אמרה, תאהב אותם. הרי הם המשפחה שלך. זאת האימא שלך שפינקה
והניקה אותך, קמה בלילה לכסות אותך.

לא יכולתי לדמיין לי אימא יותר זרה.
לא. לא רוצה להיות הבן שלה. אני לא ילד! אין לי זכות להחליט
לבד אם אני רוצה אותם?
ואני לא!

אמרו לי שישאירו אותי שם לבדיקות. שמחר יבואו החברים שלי לבקר.
הם בטוחים שהכול יסתדר ואני אזכור. הביאו לי תמונות: זה אתה
כילד, עם ההורים והאחיות, תמונות מבית הספר, מהצבא. סיפרו
שחזרנו ממסיבת ריקודים, ואיילת, אשתי, גם היא נפצעה באותה
תאונה ולא יכולה לבקר אותי. לאיילת שבתמונה יש הר של תלתלים על
הראש ובגד לבן.

מה זה אשתי?

מה עשינו ביחד?

איזה מין בן אדם הייתי?

לא בטוח שאני רוצה לזכור!

שוב קיבלתי תרופה ואמרו לי לישון. אני ישן וחולם שטוב לי בין
אנשים שאין מה להתבייש בהם. מתעורר וחולם ומתעורר ושוב חולם.
הרופאים בודקים מה קרה בתוך הראש שלי. אני מקרה בשבילם; אחד
שרוצה להתנתק ממה שהם אומרים שזה החיים שלו. רוצה להתחיל הכול
מחדש בעצמו.

בחורה רזה מתקרבת. האף שלה אדום וגם העיניים. היא גוררת כיסא
ומתיישבת לידי. מחליקה על שערי במבוכה. "התחרפנת על כל הראש!"
אומרת לי "וגם אם לא תרצה אני כל כך אוהבת אותך! אני אחותך!
אנחנו משפחה. משפחת חתולים קטנטונת..."
זה דווקא מזכיר לי משהו. היא מלטפת את ידי, מחליקה על האצבעות
ומדקלמת חרש, מנגנת את המילים, ואני מצטרף אליה:
"משפחת חתולים קטנטונת/ ארבעה גורים ואם
שם הגברת מיקימונת/ ולכול גור יש גם כן שם..."

"אתה זוכר את הספר הישן הזה שהיה עוד של אימא בילדותה?" כנראה
שאני זוכר. אנחנו ממשיכים להקריא מהזיכרון, בניגון של אימא:
"אחד מיק הוא, שני מריק הוא, יוללן ויובבן
כל אחד שובב מצחיק הוא, ושמחים הם כל הזמן"...  

הרופאה בטוחה שזיכרוני חוזר אם אני מזהה את השיר אבל - לך תדע.
אולי בעוד כמה משפחות הקריאו לילדים מאותו הספר?