"תקפוץ! נראה אותך גבר!"
לבי מפמפם במהירות וזיעה קרה נוטפת שוטפת פניי. אני מאדים כמו
עגבניה בשלה בקיץ וכפות הידיים שלי חלקלקות.
"נו, יאללה! אתה קופץ או לא?"
להיות או לא להיות? זה יגמר ברגע ויצאתי גבר. כרעתי קדימה
וקפצתי. וואי וואי, איזו קפיצה נתתי שם. כולם אלמו דום. הזמן
נמרח כמו חמאה על לחם חם. לאט ובשלמות מופתית כזו. השקיקה
שיוצר האיסור לגעת. מסתובב מסתובב מסתובב במורד המדרון והים
קרוב מתמיד.

"ספלאש"
נחתי על הסלעים. פספוס של רגע ומשב רוח אל מותי. לפחות יצאתי
גבר.
גבר עם חמישים אחוזי נכות.
אני לא יכול להזיז את הגפיים ומונשם בעזרת מכונת הנשמה כבר חמש
שנים.
כשרק הגעתי לכאן קיבלתי למתנה מחבר ילדות כלוב. גרה בתוכו
ציפור שיר כחולה עם נגיעות כתום בצדי הפנים. הרופאים התקינו
אותה בחזה שלי ומעכשיו הציפור ואני בלתי נפרדים. אני מחליף לה
מים פעמיים ביום וקונה לה את הגרגרים הכי משובחים בכספי הביטוח
הלאומי שלי. אלה מרומא. מדי פעם אני משחרר אותה והיא מסתובבת
קצת בבית החולים. היא תמיד חוזרת אחרי שעה, מקסימום שעתיים.
הפעם הכי ארוכה שנעלמה לי הייתה לחצי יום וגם אז זה רק בגלל
שעובד הנקיון ניסה לגרש אותה במכות מטאטא מהבניין. היא מספרת
לי רכילויות מבית החולים ומביאה לי קצת דברים טובים לאכול
במקור השחור העדין שלה. היא מתיישבת לידי ונושכת לי את התנוך.
ככה קרובים אנחנו.

בזמן האחרון העיניים שלה נורא מרוחקות והיא מרגישה בודדה. היא
שרה לי שחסר לה משהו. היום היא לא חזרה כדי לנקר לי את האוזן
והיא נעלמת לעיתים תכופות הרבה יותר. כשחזרה שאלתי אותה לאן
נעלמה והיא רק התעופפה אל החלון וחגה סביב קן קטן מעשבים שוטים
ושברי מקלות. קן קטן עם שלוש ביצים קטנטנות, מושלמות בצורתן
המעוגלת.

פתאום קול שבירת ביצה. כך חזיתי באחד מפלאי העולם. ציפור קטנה,
גוזל שלי, הנה את מתבגרת. הביצה החלה רועדת ופוקעת וגוזל קטן
פרח מתוכה. מכוער וקירח כמעט לגמרי. הוא הזיז את כנפיו הקטנות
והשבריריות בחולשה. היא החלה לחוג סביבו ולשיר לו "תקפוץ!
תקפוץ! פרוש כנפיך גוזל שלי!" והוא בצעד מהוסס, צולע, התנדנד
התנודד וקפץ.

מזל שהיא הטילה עוד שתי ביצים.