אני יושבת מולה, מקשיבה לה מתייפחת, מקשיבה כמה שרע לה, כמה
שקשה לה. יושבת מולה ואוכלת את האוכל שהיא היתה צריכה להכין,
פוחדת לבקש ממנה לקום להביא לי משהו כדי להבין בעצם שהיא לא
יכולה.
והיא שוב בוכה, ומתלוננת כמה שכואב לה, כמה ארור היום שהיא
החליטה להתחיל עם הטיפולים, כמה שהיא רוצה למות, לוותר, להכנע.
אבל היא לא מבינה, היא לא מבינה שאם היא לא היתה עוברת את מה
שהיא עוברת עכשיו הזיהום היה מתפשט והורג אותה לבד. והיא
מחייכת אלי, וצוחקת מהבדיחות שאני מספרת לה, אני מזכירה לה
דברים שהיינו עושות ביחד פעם, כשהיה לה יותר קל. והיא שוב
בוכה, ושוב מקללת את החיים, ושוב רוצה לשבור את החלון ולקפוץ.
אבל היא רק אומרת, היא חזקה, היא הכי חזקה בעולם, היא לא תכנע,
היא תשאר איתנו, היא מחייכת אלי שוב וגורמת לי להבין שאנחנו
הכוח האמיתי שלה.
אז אני עוזרת לה לעשות פיפי, כי קשה לה לקום. "יש לך ראש..."
היא אומרת ומחייכת, וזה מצחיק... כשאתה צריך פתאום לגדל מישהו
שגידל אותך במשך שנים, שהיית בטוח בין זרועותיו, שהיית יודע
שהוא זה שיציל אותך. ועכשיו, הוא זה שנתמך.
ואני יושבת על הספה, אותה ספה שהיא נהגה לשבת עליה לסרוג לי
בגדים. היא זו שלימדה אותי איך להתחיל עם בנים, היא זו שלימדה
אותי להבריש את השיער אחרי המרכך כדי להשאיר את השיער רך, היא
זו שצפתה איתו ב-2 לפנות בוקר במונידאל ונדלקה על רונאלדו, היא
זו שקשה לה עכשיו, היא זו שמחייכת עכשיו, היא זו שחזקה עכשיו,
היא סבתא שלי.
וזה שהיא בוכה לא אומר שכל כך קשה לה, לא אומר שהיא תיכנע,
אומר שהיא עדיין בת אדם. שהיא עדיין סבתא, שלי.