[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אדרנכרום , שתי טיפות, לקחתי שבע, חם לי מאוד ונחתי כאן.

אני יושב פה, מתבונן דרך זכוכית עשויה יד אדם אשר מהווה מראה
חד צדדית של רגשות מנטאליים מוכרים ואמביוולנטיים אל ההשתקפות
האבסורדית שמחוץ.
אני רוצה להתמקד. להבין את אופיים הזר הנוטף כולו מלודרמטיות
ספקנית של זיכרונות עמומים מתוך חיים אחרים, אשר מהווים כעת
מעין תמונות נטולות כל לוגיקה אפשרית, כאילו הושאלו מתוך סרט
מודרני מורכב בדקתו הארבעים.
פיזית, אני נמצא כרגע בתוך בטנו הגדושה של גוש מתכת אוורירי
הקרוי-אוטובוס, אני בדרכי למקום אחר ושמו- תל אביב.
לא רציתי להגיע לשם. לא ידעתי מה למצוא שם.
דבר אחד ויחיד הצליח להצית בי תחושה מלנכולית כבדה, לעורר מתוך
הרי השיממון ניצוצות של רגשות אבודים. אותו גבר עצוב בעל שיער
הקטיפה ועיניי המגנט ובת האדם הבוכייה שאיתו, אלו שאספו אותי
מתוך ידיהם הרכות של המטפלים בחלוקים הלבנים רגע לאחר שנולדתי,
והצליחו, כאילו לרגע אחד שחלף כלא היה, לגרום לי להרגיש שאני
לא לבד.
ועכשיו אני פה, בדרך אל הלא נודע, חושב מחשבות שמכבידות עליי.


האיש הזקן ממולי משרטט סביבי הילה של הבנה וגורם לי לחשוב
עליי, עלינו.
איך שאנחנו מגיעים לעולם הזה בלי כלום, בלי שערות ושיניים וככה
גם נצא מכאן. אני מודע לעובדה שנולדתי ממש לא מזמן, אך כבר יש
בי רצונות, שאיפות. זכיתי לביקור בלונה פארק ואני מוזמן ליהנות
מכל המתקנים.
שיחה בין שני אנוש מצויים אשר ישבו על מושבי העור מאחוריי
התפרקה לה במוחי למחשבות רציונאליות.
האנוש הבוגר יותר טען את המושג "דור האיקס" בנונשלנטיות
אופיינית עד כה, והוסיף לעמיתו כי אין לו ולאנושיים מסוגו
אידיאלים, שאין מטרה בעולם שהם מוכנים להלחם עלייה. האנוש
המצוי ב`, הצעיר יותר, טען כי הוא נפגע בשם כל בני דורו.
ואני, אל"ף, קו"ף, סמ"ך, למ"ד, תינוק שרק יצא אל אוויר העולם
"הנאור", חשבתי לעצמי שדור שאין לו מטרה להלחם עלייה, הוא דור
שלא יילחם.
משהו טהור בתוכי טען שזה דבר טוב.

גוש המתכת האוורירי נעצר ומתוכו החלו יורדים מטה כל אותן
דמויות רגעיות ומשניות, בלית ברירה ומתוך הפחד החודר בי בכל
פעם מחדש הנקרא-לבד, ירדתי גם אני מתוכו וניצבתי אל מול עולם
חדש.
מן קול רובוטי מוכר הודיע לי שנחתי בתל-אביב.
אחזתי במקל הנדודים המנטאלי הנוצץ שלי ויצאתי למסע בלונה-פארק
ההומה והנהדר הזה.
עכשיו, אני עולה על המתקן הראשון בעל השם המוזר,
עכשיו, אני עולה על תל-אביב.

רגע, נתחיל כמה שעות אחורה.

צעדתי בשבילי העפר המפוקפקים שבמעלה המדרון כשלאחוריי הגיהינום
הפלסטי שאיים בלהבות אש אימתניות ומלפניי הגאולה, הדרך מן העיר
אל הכפר הייתה נראית כמסדרון בעל מרקם מגנטי מחוספס.
בת אדם בעלת רגלי איילה קלילות קיפצה אל תוך זרועותיי כשפנייה
זורחות ומחווירות את אור השמש אל מול הדריכות המצועפת.
גלי הקול הרבים הסובבים אותי החלו מפרשים לי קולות
אירציונאליים וחסרי משמעות.
א-ק-ס-ל  א-ה-ו-ב-י, משפתיה המכווצות התגלגלה לה שורת משפטים
אשר התקשיתי להבין והמילים כמו נעצרו באוזניי חוסמות בדרכם את
האפשרות הפיזיולוגית להגעתן של אותיות נוספות. עמדתי דומם והיא
החלה לבכות.

הקולות בבקתת העץ נשמעו גבוהים אף יותר, גלי הקול הצטמצמו בחלל
מיניאטורי והבחור היפה בעל שיער הקטיפה אשר תווי פניו היו
נעימים לי החל דומע גם הוא, א-ק-ס-ל  א-נ-י  מ-צ-ט-ע-ר.
האם הם חיכו לי? אותו גבר עצוב ובת אדם בוכייה? אל"ף, קו"ף,
סמ"ך, למ"ד, האם זה אני? והאם אנושיים מצויים אלו היו הסיבה
לכך שמכונית הסירנה הלבנה הורידה אותי דווקא כאן? מקום חסר
משמעות, ירוק ואבסורדי בו זמנית.

איזה מן עולם מוזר, האנושיים המצויים מלמלו ביניהם בגלי קול
נמוכים כל-כך עד כי לא רק שלא יכולתי להבין אלא אף לא לשמוע.
משהו בתוכי תהה מדוע מבזבזים יצורים אומללים אלו זמן כה רב
במילים במקום פשוט להתבונן, חיוכים במקום דמעות, חוץ במקום
פנים, אהבה במקום רחמים. אחד מהם התקרב אליי והגיש לי מעין
בקבוקון כסוף וחסר משמעות, ש-ת-י ט-י-פ-ו-ת, י-ה-י-ה ב-ס-ד-ר,
אותיות נוספות נדחקו אל תוך אוזניי ואני מצידי הרגשתי כיצד קרב
הרגע בו יתפזרו כל אותן אותיות יחידות ועמומות ברחבי החדר
הסגור כשהן מלוות בפיצוץ גסטרונומי.

משהו החל להשפיע עליי, זיכרונות עמומים מחיים אחרים. אולי היו
אלה האנושיים המצויים אשר גיבשו לעצמם ברגעים אלו ממש דמויות
בעלות מסה הגיונית, או שמא האבסורד הירוק אשר נשקף מחוץ,
ואולי בכלל היה זה בקבוקון הכסף המוכר בדמותו של גיבור-על
סדרתי שהשמיד את מסך העיוורון.

בהיתי בחלל האוויר ולא הפסקתי לתהות על כל אותן שעות מבוזבזות
אשר היו מלאות באותיות, דמעות ובני אנוש מצויים, על חוסר
המשמעות הטוטאלי שנפקח אל מול מסך העיוורון וכמו הרגיש איך
התשובות זורמות בעורקיי, מבלות דרך בשבילים אזוטריים המובילים
אל חדריי מוחי האטום אשר בפעם הראשונה בחייו באמת יצליח לצלול
אל תוך שכבותיה הדקות של האמת התהומית הבלתי מושגת.
על המסך אל מול עייני הפקוחות רצו כתוביות אשר הורו למוחי
להפנים את העובדה שהוא כבר לא השולט. על אף ניסיונות ההאבקות
הכושלים שלו שגרמו להישרפותם הבלתי נמנעת של תאי מוח, חלקם אף
נדרשים להמשך הישרדותו הממוצעת של היצור החי, הוא נכנע.
עצם זר ובלתי מזוהה היה זה ששלט בי. עצם חכם יותר, שכלי אך
בלתי הגיוני בהווייתו.
הושטתי את ידי לקחת סיגריה. אכן המוח המעוות שלי פרש מהמשחק,
אך מי הוא זה שנותן לי את הכוח לאחוז בסיגריה זו אם לא אותו
איבר כעור ומוכר? ואולי אין שום סיגריה, אולי זה הכול חלק
מהמסך הלא ברור שאט-אט נגלה לעיניי החצויות, ומעל לכל ניקרה בי
המחשבה הנסתרת על אותה הרגשה נוראית החורצת את גורלי ומתפתה
לגלות לי את האמת, עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן שוב כבר לא
הייתי כאן.  

מן קול רובוטי מוכר הודיע לי שנחתי בארץ הקודש, קודש למי?
פיסות המחשבה האחרונות שנותרו בי החלו תוהות והרגשת דה ג'ה וו
מבעיתה זרמה בעורקיי, אישה שמנמנה ובלתי הגיונית בצורתה צעקה
באוזניי שזהו האוטובוס האחרון לתל-אביב והאם אני בטוח שהכול
בסדר, נדהמתי לגלות איך שהמילים המשיכו בדרכם מן אוזניי
האטומות אל חדריי המוח האטומים עוד יותר, מתגבשות למידע בהיר
אשר שיער כי האוטובוס המדובר היה לא אחר מאשר אותו מלבן על
גלגלים שבתוכו התאספו להם כל אותם היצורים המוזרים כשהם צועקים
וצווחים כאילו שזהו יומם האחרון על פני האדמה.

שריד כלשהו ממה שהיה קרוי בעבר מוחי הפציר כי הוא לא רוצה
להישאר לבד.


איני יודע מי אני, איני יודע למה אני כאן.
מסך העיוורון היטיב עימי והשכלתנות מרשעת, איני יודע כיצד
להתמודד איתה במקום זר זה של הקיום.
כוח אלוהי ענה לי באשר אתה, אני לבד עכשיו, תועה בתוך עיר
הומה, עומד על גלובוס גדול,
עומד ומחכה לתשובה.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סלוגן זה
פיתוח-פוקימון
של טאגליין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/05 2:52
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ה. קיפודה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה