עומדים בדוכן הפלאפל, נדחקים בין ההמון הרועש-הסואן הזה, ואתה
שולח לי חיוך מעודד, כזה שמסכים איתי בפרצופי הממורמר אך מבקש
לקחת הכל בקלות. ואני, עייפה מזיעה ורוטנת, שולחת לך את החיוך
המזלזל הזה, חיוך של "תעשה לי טובה" ורק מקווה שכולם יתרחקו
כבר ממני, אקבל את מנת הפלאפל שלי, ונלך.
ואתה, מחייך.

יושבים בקולנוע, האולם חשוך. הסרט מפחיד. בעצם אותי כל סרט
אימה מפחיד. רקע מצוין למזמוזים, כמו בכל סרטי הנעורים האלה
שאתה משום מה כל כך אוהב. אתה נוגע בידי, כשכולי מתוחה
ומפוחדת, ואני מנסה להתעלם, שקועה באדרנלין של הסרט. כשאני
מסיטה לרגע את ראשי מהמסך ומתבוננת בפניך, אני רואה אותך יושב,
צופה בי, ומחייך.

שנינו במיטה, לילה ארוך. אתה שוכב על הגב וחושב מחשבות. אני
מתהפכת מצד לצד, לא מוצאת מנוחה, מחפשת תנוחה. מורידה את שמיכת
הפוך שאני מתעקשת לישון איתה גם בקיץ, מנסה להחזירה אלי. נאבקת
כדי לכסות עצמי בהיותי שכובה על הגב. לאחר כמה נסיונות כושלים,
אתה, בתנועה קלה, מכסה אותי בשמיכה, מרפרף נשיקה על מצחי,
מתבונן בי. ומחייך.

אני לבדי בבית, המוזיקה בשיאה, דלת החדר סגורה, אני מקפצת,
מדלגת, מזיזה ידיי בתנועות גדולות, מגושמות, תאטרליות. מרימה
את חולצתי ועושה תנועות מפתות כמו בסרטים. פתאום הדלת נפתחת
ולפני שאני חדלה מטירופי אני רואה אותך עומד בפתח, ומחייך,
ומחייך, ומחייך.

כשפתחת את הדלת וידעתי שנותרו שניות אחדות לפני יציאתך וסגירתה
מאחוריך, עמדתי והתבוננתי בך בתחינה. ממבט מתחנן עברתי לאחד
עצוב. ממנו לכועס. ואדיש. ומאוכזב. לבסוף, אחרי שכל נסיונותי
אלו לא צלחו, אפילו העלתי חיוך קטן על שפתיי, כמוצא אחרון. כל
כך רציתי שתחייך אליי בפעם האחרונה. חיוך קטן, חיוך סמלי, חצי
חיוך.
הלוואי שהיית נותן לי אפילו שליש חיוך לפני פרידה.


נכתב מזמן מזמן ונמצא באקראי בעת חיפוש טקסטים שירתיים בשביל
המתכונת.
כחלק משאיפה לכתוב יצירה ולה הכותרת "שליש חיוך".