כשאתה מחזיק אקדח ביד אתה מרגיש כוח. שליטה. אתה מקרב אותו אל
אפך ונושם את הריח שלו. של המתכת הנקייה שלו. אתה שוקל אותו
בידך כדי לאמוד את כושר אחיזתך בו. אתה מביט בו מבעד לכוונות.
מביט.
"אתה יודע שיש לי רק כוונות טובות" היא אומרת. מכווצת את פניה
המקומטים לעוויה של סבל.
"או ויי! למה אתה צריך לראות את הסרטים האלו"?
ואני חש שנאה כלפיה. שנאה. עמוקה.
כשהייתי ילד קטן פחדתי ממנה. היא נראתה לי כמו מכשפה. פעם נתנו
לה לעשות עלי בייבי סיטר. אני בכיתי בהיסטריה. בחושך היא נראתה
לי כמו המכשפה של עמי ותמי. אני חושב שזה לא רק המראה החיצוני.
אני סבור שילד קטן יודע להסתכל לתוך הבנאדם. אין אצלו זיופים
ובולשיטים. ילדים תמיד מזהים כשמישהו מנסה למרוח אותם.
ואני ראיתי בה את התגלמות השטן. הרשע.

עכשיו אני מביט בה מבעד לכוונות הטובות שלה ומבעד לכוונות
הטובות שלי ומתלבט.