זה פשוט לא היה היום שלה. קודם האיחור לשיעור, אח"כ הריב עם
מיכל. היא החברה הכי טובה שלה והויכוח באמת היה מיותר. מה כל
כך חשוב אם היא לא התקשרה אתמול בערב כי היא שכחה או כי היא
באמת הגיעה מאוחר? חברות טובות מאמינות אחת לשניה. היא הייתה
אתה ברגעים הכי קשים שלה. איך היא יכלה שלא להאמין לה? ואולי
מיכל צודקת? זו הפרידה מירון שגורמת לה להתנהג מוזר כל כך.
אחרי שתפסה אותו עם מישהי אחרת היא לא יכלה יותר להביט בעיניו.
כמו מישהו זר ניבט מעיניים ירוקות אלו, לא ירוני שלה. שנתיים
שלימות ירדו לטמיון. "אולי הייתי צריכה לסלוח לו.." חשבה
לעצמה, אבל המחשבה של ידיו מלטפות את גופה לאחר שרעו בשדות
זרים הייתה רעה לה כמו מעולם לא זכרה מגע אחר. היא אהבה אותו.
אהבת נעורים אמיתית. שלוש שנים היו ידידים טובים לפני שהוא העז
לנשק אותה, והיא חשבה עליו ללא הרף שנה תמימה לפני כן.
חמש שנים עברו מאז ביקש ממנה להעתיק את השיעורים בביולוגיה. את
המחברת המקומטת שקיבלה בחזרה שמרה עד לאותו יום. איזו מריבה
פרצה בניהם. אלה עמדה מולו עם דמעות. הוא ביקש את סליחתה ומאז
אי אפשר היה להפריד בניהם. "ירון ואלה" הפך מושג שבשגרה הרבה
לפני שהפכו להיות זוג. הוא ידע על כל מחזריה וייעץ לה עצות,
היא ניהלה שיחות נפש על כל החברות שלו לפני שהיו חברות שלו, כי
הוא היה ביישן.
היום היא זרקה את המחברת. כמו רוח סערה היא באה היום לבית
הספר, מוכנה לקרב. באמת צדקה מיכל. "אני אתקשר אליה עכשיו"
חשבה אלה. מיכל סלחה. היא יודעת כמה זה קשה. נכון, זה לא
תירוץ, אבל "אם חברה שלך לא תסלח לך, מי יסלח?" תמיד היא הייתה
אומרת את זה. מיכל באמת הבינה אותה. למרות שהן לא היו החברות
הכי קרובות רוב זמן היכרותן, מאז נכנסו למגמת אומנות ביחד הן
ראו אחת בשניה נפש תאומה. מיכל ידעה הכל עליה. היא ידעה הכל על
מיכל.
"בואי נצא היום, לא טוב שתהיי גם הלילה לבד בבית. בסוף את עוד
תרימי אליו טלפון", מיכל דאגה. הן קבעו שמיכל תבוא לאסוף אותה
מהבית בחצות. הן ילכו לפאב, והן הלכו. בקבוק בירה אחד אלה
שתתה. היא לא אהבה ממש להשתכר. הספיק לה. מיכל אהבה לשתות. זה
כבר היה עניין שבשגרה, יוצאים בחצות וחוזרים בשמונה כי צריך
לחכות שההשפעה תעבור. אם מיכל נוהגת, כמובן. אולי בגלל זה אלה
בדרך כלל נהגה בערבי שישי. אבל לא היום.
הן החליטו שאת הסיגריות הן יקנו כבר בתל אביב, כי הן לא היו
לחוצות. בתל אביב הן יכלו ישר להיכנס לפאב והיה להן חבל לפספס.
הסיגריות נשכחו. המקום הפך עד מהרה הומה אדם. ניגשו אליהן שני
בחורים נאים והשיחה גלשה לה. גם הריקודים. גולן, ה"בחור של
אלה" ביקש את הטלפון. מיכל נתנה לאייל. אלה סירבה באי-נוחות
וביקשה את הטלפון שלו. הוא נתן לה והם נפרדו בנשיקה. הבנות
נשארו בפאב והבנים נסעו.
מיכל כבר הייתה שיכורה כל כך עד שבקושי זכרה את שמה. הסיגריות
נגמרו, והיא לא יכלה לבוא עם אלה כדי לקנות עוד. המקום קצת
התרוקן. השעה הייתה כבר ארבע לפנות בוקר. "אני שניה קופצת
לקנות סיגריות" אמרה אלה, "יש מקום עוד שני רחובות מכאן".
למיכל לא הייתה בעיה. היא הלכה לישון קצת על אחת הספות שבצד.
אלה ירדה במדרגות, צעדה במדרכה, חצתה את הכביש. היא הייתה
שקועה במחשבות על היום שעבר, על ירון, על גולן, על מיכל. בין
הבתים היה מעבר, דרך קיצור לקיוסק. היא נכנסה. בעודה הולכת
מהורהרת היא הרגישה יד לופתת את גרונה במכה אדירה. עוד יד נחתה
במהלומה על פיה. היא נזרקה בחוזקה על הרצפה המלוכלכת. החצאית
עלתה ומשב רוח קריר טפח על ירכיה. במשיכה חדה נקרעו התחתונים
והתגלגלו מעלה. מעליה הונחת סלע חי שגהר מעליה. בתוכה. היא
בכתה. היד עלתה וכיסתה את האף. מהמחסור האוויר היא הרגישה
מסוחררת והבכי פסק.
היא חשבה מי זה יכול היות. "אולי זה גולן" עלתה לה המחשבה. אך
לוודא זאת לא יכלה. מחשבות על היום שעבר נדדו לה בראש. כל גופה
כאב. נרטב. הוא התרומם מעליה, ניגב את זיעתו ממצחו ונתכוון
ללכת ולהשאירה שם מדממת כשקול דק ורפה שבר את דממת המוות
ששררה. "לא שכחתה משהו?" היא שאלה. "את הנפש כבר הרגת, לא
תסיים את המלאכה ותהרוג גם את הגוף?"