ילד על פסגתו הקודרת של הר מושלג גולל כדור שלג. הדקו חזק חזק,
טוב טוב, שלא יתפרק.
כשהיה הכדור מוכן, גלגל אותו אותו הילד במורד ההר.

חזרנו בדיוק מתל השומר. הושטתי יד לתיקי על מנת להחזיר את הספר
למקומו. לפתע הופתעתי לגלות כי המחברת איננה. מחברת הסיפורים
של סבי, שהפכה עם הימים למחברת שיריי, נעלמה.
ידעתי כמובן איפה היא בו ברגע, היא אצל דנה, כנראה החזרתי לה
אותה יחד עם שאר המחברות שהיו בתיק. אידיוט!!! אידיוט!!!
אידיוט!!! אני פשוט אידיוט.
הדבר לא היה נורא כ"כ לולא ידעתי מה תוכנה של המחברת, ואת
העניין הרב שדנה תגלה בה כשתקרא בה. תוכנה לא היה שירים נוקבים
או פוליטיים, וגם לא הומוריסטיים, כי אם שירי אהבה ובדידות
ושברון לב, וכל אלו עוסקים בדנה, והיא כמובן תבין זאת מיד.

העניין העסיק אותי במשך כל היום, אך השתדלתי שלא לחשוב עליו,
קיוויתי שדנה לא תפתח את המחברת אלא תחזיר אותה לתיק מיד
כשתגלה שאין היא שלה, ומחר בבית הספר תחזיר לי אותה.

הדבר לא בידיי עוד.

כדור השלג החל מתגלגל. בתחילה באיטיות מקרטעת, אך לאחר זמן צבר
תאוצה, והחל גדל עוד ועוד במהירות עצומה. מי יודע לאן יגיע?

כשהחלטתי לשלוח את המכתב לאלה, לא ידעתי מה יקרה, כל מחשבתי
הייתה נתונה לתשובתה החיובית.
לו הייתי חושב על השלילית, לא היה נאגר בי האומץ לשלוח לה את
המכתב.
לקח לי זמן רב לכתוב את המכתב, התחלתי בשעה שתיים עשרים ושתיים
לערך בליל שישי, וכשסיימתי השעון הראה שלוש ושבע עשרה.
כתבתי את המכתב בנוסח הראשוני שעליו חשבתי, ומכאן מחקתי וכתבתי
ומחקתי שוב, וכך שכתבתי את המכתב אין ספור פעמים כדי להגיע
לנוסח הרצוי, אך דבר לא סיפק אותי. לבסוף נואשתי והחלטתי לשלוח
את המכתב כמו שהוא. לקחתי שלוש נשימות ארוכות (שלוש הוא מספר
המזל שלי) ולחצתי "סנד". אז ארע אירוע מוזר, אך אם להתחשב
בעובדות לא מפתיע ואף מחויב המציאות, תוכנת המייל שלי התריעה
כי לא רשמתי למי מיועד המכתב. מיד הוספתי מען, ובלי לחשוב
פעמים שלחתי את ההודעה.

ומכאן...
מכאן הדבר אינו תלוי בי. על אלה להחליט מה טיב ידידותנו ואם
יקרה היא מספיק כדי לשמרה.

הדבר לא בידיי עוד.

לרגלי ההר משחקת ילדה קטנה בכדור גומי קטן וורוד. היא אינה
מודעת לכדור העצום, הגדל והולך, הקרב לעברה. כשיגיע הכדור
לרגלי ההר, או במחשבה שנייה, כשיתגלגל, כי מי יודע לאן יגיע
בסופו של דבר? כשיתגלגל הכדור במקום שבתה של הילדה, ימחה אותה
כלא הייתה, יעלימה וימשיך בגלגולו האין סופי. הילדה הינה רק
נקודה אחת במסלולו הארוך של הכדור, ואין לה כל חשיבות.

כשקניתי את החבל לא ידעתי בדיוק איך אשתמש בו. כל שידעתי הוא
שיש בי רצון עז לרכוש לעצמי פיסת חבל באורך של שלושה מטר (שלוש
הוא מספר המזל שלי).
בקשתי ממעין שתלווה לי עשרים שקלים, כי לא היה לי כסף באותו
הרגע. מעין היא נשמה טובה, היא הלוותה לי את הסכום בלי לשאול
שאלות, ואני ששמחתי כל כך, הודעתי לה שהיום אני סוף סוף הולך
לקנות חבל.
הגעתי לחנות, בקשתי את החבל באורך הרצוי, וגם המוכר שמח על
קנייתי וברצון רב מכר לי חבל באורך של ארבעה עשר שקלים ושלושים
אגורות.
שמח וטוב לב חזרתי אל מעין והודעתי לה שסוף סוף רכשתי את חבל
חלומותיי. הראיתי לה עד כמה טוב אני יודע לעשות קשר לאסו,
ולימדתי גם אותה, ולמקרה שגם היא תרצה, חתכתי לה חתיכה מהחבל.
היא שאלה אותי למה זה טוב, ואני עניתי שאינני יודע, אך עלה בי
הצורך לעשות את הקשר.
כשחזרתי הביתה נכנסתי לחדרי ובלי לבזבז רגע עשיתי את מה
שנועדתי לעשות.
פרקתי את המנור מתושבתה. לתושבת קשרתי את החבל, כשלולאתו בגובה
של כשני מטר מהרצפה.
עמדתי על שרפרף קטן וכרכתי את הלולאה מסביב לצווארי.
אינני יודע מה אני עושה אך הדבר נראה כמהנה מאד.
ברגל שמאל דחפתי את השרפרף.

אינני יודע מה יקרה לי.
הדבר אינו בידיי עוד.

אני מקווה שגם מעין תדע מה לעשות עם חתיכת החבל שלה.

כדור השלג לקח את הילדה. לקח את הכדור הוורוד.

הוא לקח הכול.

ילד על פסגתו הקודרת של הר מושלג, לבדו בעולם, ואין איש שיושיט
לו יד.