היום יום ראשון בערב.
בטלוויזיה שוב נשמעים להם קולות המוות על עוד 10 חיילים שקיפחו
חייהם למען המדינה שבדרך.
אבל באיזו דרך הולכת המדינה שבדרך...
באיזה נתיב הולכת לה המדינה שבונה עצמה כבר חמישים שנה,אך נדמה
שככל שהשנים נוקפות קדימה כך ההתפתחות שלנו בתור מדינה ובתור
חברה הולכים אחורה.
הלילה הקיצי הזה ממשיך לרדת ולהאפיל על מדינה שכעת שרויה לה
באפלה נצחית.מדינה שביטויי המוות בה הפכו במעין פרדוקסליות
לביטויים כה שגורים.
האם אנחנו באמת עדיין מזדהים עם מקרי המוות שמתרחשים פה מדי
יום, או שאנחנו מתייחסים אליהם כבר כאל מאורע שגרתי ,כאל עוד
שם שיופיע בצמוד לתמונה של עלם חמודות בעיתון,כל עוד זה אינו
נוגע לנו.
למה נהפכנו???
אנו חיים כה מרוכזים כמעין זומבים מהלכים , מרוכזים בעצמנו ,
מנותקים מכל ערך שאי פעם הוקנה לנו בעבר,ובשביל מה? בשביל שמחר
אני או אתה או את נמות באיזה פיצוץ או תאונת דרכים שתגאל אותנו
מהאגוצנטריות הבלתי נדלית הזו שאנו חיים בה.
מה קרה לנו ?
לאן  בדיוק התקדמנו?
אם נאזין לזקני העם שחיים היום מהיד לפה , נבין בעצם , שפעם
היתה פה מדינה... מדינה שחיה על ערכים של כבוד הדדי בין אדם
לרעהו. מדינה שבה כשחלל צה"ל היה נהרג כל המדינה הייתה מרכינה
ראש, היום זה עוד אחד, אה לא נורא. פעם היתה פה מדינה שעניים
לא היו בה כי המדינה דאגה לכך שלא תגיע למצב כזה, היום המראה
הנורא של ילדים האוכלים מפחי זבל מרצדת בראשי ובראשכם אך
מהסיבה הלא נכונה. מהסיבה שטוב שאלו לא הילדים שלי.

אנשים,פעם היתה פה מדינה שהשלטון בה היה שלטון אידיאולוגי,לא
משנה שמאל ,ימין,מרכז ,האידיאולוגיה היתה בראש כל מפלגה.העם
האמין בשלטון כי האמנו באידיאולוגיה.
היום... אלפי מילים לא יתארו את עגמת הנפש שאני חש בעשר השנים
אחרונות שאלו הם האנשים שמייצגים אותי אל מול העולם.

פעם היתה פה מדינה... היום... אני חושב שהמושג ישראלי הוא מושג
כל כך חסר ערך ומשמעות. תסלחו לי ... אבל אני לא מבין איך אנו
חיים כאילו כלום לא קורה סביבנו ,יושבים בחיבוק ידיים,
מהופנטים, לא מודעים שבכוחנו לשנות, להשפיע וליצור פה משהו
אחר.

פעם היה לנו רעיון,היה חזון,היו ערכים,היום... תשאלו את עצמכם
מה באמת יש לנו פה?