אני יושבת כאן מוטרדת  - תתקשר או שלא תתקשר??? אבל אני הרי
יודעת שתתקשר. אני יודעת שנפגש אני יודעת שהכל בסדר. אבל אני
לא מרגישה שהכל בסדר. חוסר הבטחון הזה, החרדה הקיומית הזו,
הצמא, הרעב,חוסר השקט. מה יהא עם כל זה? מתי זה ילך וישחרר
אותי לחיות את חיי? כמו איזו מפלצת גדולה וירוקה שעומדת מאחורי
גבי, גבוהה ממני בראש ורחבה פי שניים שעוטפת אותי ולא מניחה לי
לזוז בקצב שלי, לכיוון שאני בוחרת. היא מוליכה אותי בשבילי
הבדידות, הכאב, האובדן. כמו צל של עצמי אני מהלכת ככה, שבויה
בין טלפיה, חנוקה.
רוצה לצעוק, לצרוח, לטלטל לי את כל הגוף...לברוח...
אני עוקבת אחריך, מחפשת רמז במילים שלך לכך שתכף לא תאהב אותי
יותר, שתכף תפנה לאחרת - יפה ממני, טובה ממני, אהובה ממני.
מטמינה לך מלכודות ובורות בין השאלות, מושכת בלשונך.  אבל אתה
לא נופל במלכודות שאני מטמינה לך. ממשיך באותו נתיב של הבנה
ואהבה, מוכן עם תשובה. אתה עוד תמעד, אני יודעת. עוד תספק לי
את ההנאה שרק כאב יכול לספק לי. עוד תפגע בי, ואני עוד אפגע.
זה ברור. No doubt about it.

אתמול, כבר רציתי אני להגיד לך שתלך. תלך ולא תחזור. תלך ותפגע
בי, תנטוש אותי. לך. לך. לך. לך. לך לך מעליי. אבל עצם המחשבה
גרמה לי להנאה, ןלא הייתי צריכה לעשות את המעשה. מה אני בעצם
רוצה?! הפסיכולוגית שלי אומרת שאני מנסה לשחזר חוויות ילדות של
נטישה ופרידה. אני עייפה. עייפה מרמת הדריכות שבה אני נמצאת
כדי לתפוס אותך. עייפה מהמארבים. עייפה מהפחד שמכלה את
כוחותיי. עייפה. עייפה. עייפה. רוצה לבכות חזק, לבכות את הבור
שיש לי בנשמה החוצה. לבכות ולבטוח. לבכות ולהאמין. לא לפחד
יותר, לדעת ולהרגיש שהכל בסדר. ששום דבר לא מאיים על כמות החום
והאהבה שאני מקבלת. שזה יהיה שם לעד, לא יברח ממני. אתה חושב
שאתה יכול להבטיח לי את זה?