מוקדם בבוקר,
אני והמשפחה מתחילים בנסיעה...
הפעם היא הייתה קצרה.
הראש היה ריק, רק מבטים לשמיים.
עברנו את שער הקיבוץ,
מטרים אחריו - הבית שלו, ריק.
אי הבנה, החמצה וכאב.

הנסיעה ממשיכה,
על כביש אבנים רחב,
בסיום הכביש - שער גדול.
הרבה מכוניות.
אנשים נטולי הבעה,
ולרגע הזדהיתי.

השער נפתח,
אנשים נכנסים.
"עדר" אנשים עם מסכות לבנות.
ואני מובילה,
הובלתי אל מקום שלא רציתי להגיע אליו.

עצרנו.
מולנו בור ריק,
עוד רגע וייתמלא בגניבה...
גנבו לי..!

ואז,
ארבעה אנשים,
בידיהם ארון,
לאט לאט ממלאים את הבור.

ואני,
רק מבטים ודמעות, הרבה דמעות...
רציתי הבנה, נחמה.
אך כשהכל הסתיים,
נותרתי ללא כל אלה.

יצאנו מהשער,
שטפנו ידיים,
הפעם הנסיעה הייתה ארוכה מהרגיל.