הקיץ עבר חלף לו, והתחיל להיות קר. אצלינו בבי"ס, כמו בכמעט כל
בי"ס אחר, יש קולר.
מה זה קולר? כולם יודעים. מכונה שמקררת מים לשתייה. אבל המים
קרים, והחורף גם. ולכן, הוחלט לשים מים חמים. אי אפשר לתת
לתלמידים לקפוא, למרות שאני בטוח שלא תהיה למורים הרבה התנגדות
לעניין... בקיצור, אחרי מחשבות ארוכות (המנהל קרא לנו לחדר,
צעקנו "בעעע!!!" והלכנו) והתלבטויות קשות ("בעעע?" "בעעע!")
החלטנו להחליף את הקולר במתקן חדיש של חברה בשם "מן-יאקים",
שלא מעלה שום חשד. זוהי עוד חברת סטרטאפ של ארבעה ילדים בני 14
שיודעים לתכנת בפסקל דברים מסובכים כמו טטריס וכל התקשורת
מתלהבת בגלל שלא חשבו על זה קודם ובגלל שהם רק בני 14.
המתקן החדיש נקרא "חומר", על משקל "קולר", רק שהוא לא מקרר אלא
- מחמם!
אז שמנו שתי מכונות כאלה במסדרונות בי"ס ולא עברו שעתיים ובאו
הטענות. אבל לא שמנו על אף אחד קצוץ, ורק המקרה של ההוא וצעק
עלינו בג'יבריש (עד שגילינו שנשרפה לו הלשון) הפריע לנו בגבות,
והוצאנו את המתקנים מבי"ס. אחרי כמה זמן הגיעו הטענות שבכל זאת
חסר קצת חום בבי"ס. אז הלכנו וחיפשנו מתקנים מחממים לכיתות.
היו מבצעי "אזבסט לכל תלמיד!", אבל אחרי שנשרפו לנו שלושה
תלמידים כי הם התעטשו חזק מדי ניסינו משהו אחר ועלינו על רעיון
"גיגית לבה לכל כיתה!", אבל אחרי שנשרפו לנו שלוש מורות בגלל
הוילונות שהן לבשו (זה רק אני או שמורות לובשות וילונות?),
ולמרות בקשות התלמידים להשאיר את זה ככה, כי זה לא מפריע להם
שמורות נשרפות מולם, החלפנו למזגנים פולטי-גז.
אחרי שקיבלנו חנינה מהנשיא (עדיין לא ידוע למה, אבל זה בטח
קשור בנמרודי) והחלטנו להחזיר את החומר לבי"ס. בעזרת כוח
חישובי מדהים של יודעי-דבר למיניהם והרבה קפה הכנסנו את
ה"קופר".
הקופר היה קולר של קפה, רק חומר. כלומר, הברז היה מוציא קפה.
לאט-לאט החלו תלמידים נעמדים בתור לקופר, שותים להנאתם קפה.
עברה שנה, כל הבי"ס התקבל לנבחרת הריצה וכולם שברו שיא עולם
שהוחזק 19100 (זה הבאג) שנה, מאות תלמידים החלו לאבד את
עשתונותיהם בזמן הלימודים, וכולם התרוצצו בלי-הפסק כאילו הם
עשויים מפולי קפה, או שלא השתינו איזה שבועיים.
אחרי שהתעוררנו יום אחד וגילינו שהעבירו את כל בי"ס תוך לילה
אחד למיקום שונה ואפילו השאירו פתק "הלכנו, תכף נשוב!" חיפשנו
ריגושים אחרים וגילינו את קפיצת הבאנג'י לתוך מיכל בטון עם
קצפת בלי חבל, אך הרעיון לא תפס שלא באשמתינו - הקהל לא מוכן
לכזה סוג של ריגוש אולטימטיבי.
ועכשיו אנחנו יושבים במין חדר לבן ומגניב כזה, ויש כריות על
הקירות, ואנשים שנראים כמו סוכני אף.בי.איי (שהמדים שלהם
לבנים!) באים כל שעה וחצי לרדוף אחרינו עם רשת ובסוף תוקעים
לנו מקלות של ארטיק לתח... |