מבט עמוק, חודר,
זה כבר מתחיל,
אני חושק שפתיי בדמיוני,
חשקת שפתייך.
המבע שלך קצת מבולבל,
עודנו מתנגד להגיון הלא נורמאלי,
אי - הרציונאל,
של האמת,
שבגופך.

געי בי.
הרגישי אותי בוער בתוכי,
גם בתוכך.
לבי הולם ומתאמץ,
כמו בשלהי ריצה,
שלא נגמרת לעולם,
עוד רגע יתפקע בחזי,
יקרע בבשרי,
ובעצמו,
יצא לו לקראתך.

הרגישי את החום נוטף מבין אצבעותיי,
כמזלפים קטנים ועדינים,
אלייך,
מתפשט,
בכל גופך,
שורף,
אבל, במזוכיזם הנסבל,
של קיומינו.

עצמי עיניים,
הנה נשיפה רכה לוטפת את תנוך אוזנך.
היכנעי לי,
התמסרי לחיזוריי,
כממטרי גשם על גופך העירום,
המתענג על טיפותיי.

אל תאבקי בהם, לשווא...

צמרמורות קטנטנות,
סומרות על שיפולי מותנך,
אלוהים!
כמה שאת יפה...
מתפתלת עלי, בשיכרונך,
בטראנס אישי,
כמה שאת מושכת,
פטמותייך מזדקרות,
בפי,
ובאוויר המהביל,
שבבועה סביבנו.

אין עוד חדר,
לא בניין,
לא עולם,
אנחנו,
לבדנו.

לא נותר זמן רב,
את טורפת, בפראות,
את שנינו,
את ילדה של אשליה תמימה,
בחייתיות המיתולוגית שבינינו,

סומק שוב חומק אל לחייך,
והתשוקה גולשת,
תוך שבריר שנייה,
משליטתך.
עוד רגע,
וניפול,
שאריות, של מכורים ללהט,
אני ואת,
את ואני,
עד שתלכי,
או עד
שאני.





מוקדש לך,
כל עוד זו את,
כל עוד אני.