אין כאן מקום לאנשים גבוהים! דני צעק לי.
ואני? אני רק 1.75, אולי 6. בכל מקרה - לא כזה גבוה. וחוץ מזה,
מה זאת אומרת אין כאן מקום. למה מי הוא הגמד הטיפש הזה שיקבע
לי אם יש מקום או אין?
"אתה רואה, אמרתי לך! אמרתי לך שאין מקום. מה נעשה עכשיו?" ספק
שאל ספק התלונן הגמד.
ואני? אני הייתי תקוע בפתח המערה. רגליי נלכדו במספר סלעים
עיקשים, חולצתי מתעלסת עם ענפי העץ שמעלי וראשי מכופף תחת שער
הכניסה למערה, סופג את לחות הקיר ואת צעקות מכריי הזועמים.
"תשחררו אותי...!" התחננתי.
אך הם המשיכו לצעוק, ועתה גם לצחוק. צוחקים על מגשמותי וצועקים
על טמטומי.
ואני... למה אני תמיד עושה את זה? תמיד נכנס לחורים שאני לא
מתאים אליהם. הייתי יכול להיות עכשיו בבית מול הטלוויזיה,
להעביר ערב שקט עם עצמי.
מוזה היפה הייתה הראשונה שקמה ממקומה והתקרבה לעברי. ריחה
המשכר עלה באפי ועורר את חושיי.
"הנה יש כאן מעבר" אמרה, תוך כדי שהשתחלה מתחת לזרועי
המתנפנפת, מנצלת מרווח קטנטן כדי לחמוק החוצה.
אט אט יצאו כולם, במרווח הקטן בין הקיר הלח לגופי המטומטם,
חמקו החוצה, צועקים וצוחקים.
ואני? אני שוב נשארתי לבדי.
שוב נגמר לי הסיפור עוד לפני שהתחיל.
הדמויות, הדימויים התיאורים חמקו להם החוצה במרווח הקטן,
צוחקים וצועקים.
אומרים שהסיפורים הכי טובים עוד מחכים למישהו שיבוא ויכתוב
אותם.
ואני? אני עוד תקוע בכניסה.