השעה הייתה מאוחרת, היא הלכה ברחובות החשוכים, לפתע נשמעה
ירייה מסמטה סמוכה. היא התחבאה בפינת רחוב וחיכתה מספר דקות,
אך להפתעתה לא ראתה שום תזוזה במקום שבו היה הירי. היא אזרה
אומץ ונכנסה לתוך הסמטה. ושם, בסמטה החשוכה היא ראתה את עצמה
מתה, ובראשה חור מכדור אקדח.
טאקה התהלך בחדרו, הוא חשב על גופת האישה שהוא ניתח היום. בכל
שנות עבודתו במכון הפתולוגי הוא לא ראה דבר כזה. העניין הוא
שהגופה לא התרכבה עם הזמן, אלא להיפך, נעשתה רעננה יותר. בנוסף
הרוצחת והנרצחת נראו זהות לחלוטין. טביעות האצבע שעל האקדח,
היו זהות לטביעות האצבע של החשודה ולטביעות אצבע של הנרצחת,
הריי לא ייתכן שלשני אנשים יש את אותה טביעת אצבע!
"אולי היא השכפול הגנטי של עצמה? לא, לא ייתכן! אני בטח
השתגעתי!" חשב טאקה. הוא התיישב אל שולחן העבודה, ולגם מן הקפה
לגימות ארוכות על מנת להירגע, "אני שפוי!", אמר לעצמו טאקה,
"אני שפוי, ואני אכתוב דיווח הגיוני, אני לא רוצה לסיים את
הקריירה שלי בבית משוגעים", והוא החל לכתוב דיווח הגיוני.
"את אשמה ברצח, אני גוזר עליך 20 שנות מאסר!" פסק השופט. כל
הראיות היו נגד אוגין, טביעות אצבע על האקדח והגופה לרגלייה.
הראיות היו כה משכנעות שאף אוגין עצמה החלה להאמין באשמתה. היא
נשלחה לכלא נשים סגור, מעתה היא הייתה רוצחת, כל חבריה הפנו לה
גב. החיים בכלא היו רצופי סבל. הנשים גילו אכזריות רבה זו לזו,
כל אחת הייתה מוכנה לשסף את גרונה של חברתה. הנשים אולצו לעבוד
קשה, והסוהרות היו מזכירות להן עד כמה שהן עלובות והיו מענישות
את האסירות באכזריות בכל הזדמנות.
אוגין, הצליחה להתחבר עם שתי בנות. האחת הייתה אפרו-אמריקאית
ונאסרה בגלל שרצחה את בעלה המכה. והשנייה הייתה הודית ונאסרה
על שוד בנק מזויין. שלושתן החלו לתכנן בריחה מהכלא.
סוף סוף הגיע היום המיוחל! השעה 21:00, בקרוב תתבצע בדיקת
חדרים, רק שתי סוהרות יישארו לשמירת לילה.
21:17 צעדים במסדרון, "רק שהכל ילך חלק...", אוגין הסתתרה
בפינה וכשהסוהרת נכנסה היא באה מאחורייה ושברה את צווארה כפי
שלימדה אותה חברתה, הסוהרת לא הספיקה להוציא אפילו הגה. היא
לקחה את אקדחה ואת המפתחות והחלה את דרכה החוצה. כשהיא יצאה
מהבניין היא שמעה את מערכת האזעקה. "לעזאזל!" היא חשבה בייאוש,
"היא לא הצליחה לנטרל את האזעקה! עוד כמה דקות והשוטרים ייצאו
מהבניין הקרוב, בעקבותינו!"
היא רצה ברחובות החשוכים של העיר, עד שלפתע הגיעה למבוא סתום.
אוגין נעמדה מתנשפת. צעדים, היא שמעה צעדים מתקרבים. "זהו, היא
חשבה לעצמה! הגעתי למבוא סתום! כל חיי הפכו למבוא סתום!"
השעה הייתה מאוחרת, היא הלכה ברחובות החשוכים, לפתע נשמעה
ירייה מסמטה סמוכה... |
