אני ודני ישבנו בסלון שלנו.
שנתיים שאנחנו מכירים וכמה שהתאמצתי לא הצלחתי לזכור מתי ראיתי
אותו מתרגש בצורה כזאת.
ינון מגיע היום לארץ.
בימים הטובים שלהם, אני ודני עוד לא הכרנו בכלל.
שלוש שנים לא היה פה, טייל בכל העולם, בשנה וחצי האחרונות היה
בדרום אמריקה,
דני אומר שמרוב שהוא אהב את ארגנטינה הוא נשאר לעבוד שם,
בבואנוס איירס, באחד המועדונים החזקים בעיר.
דני יסע בסביבות ארבע לאסוף אותו מבן גוריון, אני אשאר פה לסדר
קצת את הבית
כי בערב אחרי שיקפוף לבית של אמא שלו, על אבא שלו לא שמעתי
מילה, ינון יבוא הנה.
וואו, פתאום אני אפילו מתרגשת בשביל דני שלי.
יחסית לחבר שכבר שלוש שנים לא פה שמעתי הרבה על ינון, בחור עם
שמחת חיים תמידית, עם תעוזה,
אחד כזה שהולך תמיד אחרי תחושות פנימיות ולא עוצר לרגע.
הם הכירו בבית הספר, חטיבת ביניים, דני אומר שאז היה ממש קשה
להיות רוסי בכיתה,
כי למרות שעלה הרבה לפני כולם, עדיין התיחסו אליו כשונה ואף
פעם לא התחבר באמת לחברה השראלית שהיתה סביבו.
רק לינון שאמא שלו בכלל ממרוקו, זה לא הפריע.
מאז הם החברים הכי טובים כל תקופת הלימודים, כל מהלך השירות
הצבאי נשארו בקשר הדוק.
הדבר הראשון שהבחנתי בו כששניהם נכנסו לדירה, היה שדני יפה
יותר.
דני שלי, "רוסי ישן" מהוותיקים , מגיל 5 בארץ.
שיער בלונדיני גולש עובר לו את הכתפיים,
שפתיים שופעות ואף סולד שמקנה לו מראה של שחקן קולנוע.
"ינון" הוא חייך אלי.
ואני הרגשתי איך בשניות, מאוחר יותר אוכל לדייק ולומר שלוש
שניות, פניי תפסו גוון אדום ורוד.
"אה, אה, סיגל. wellcome to Israel"
"דני, לא סיפרתי לי שהאישה שלך יפהפייה"
ואני כאילו שלא הייתי מספיק אדומה ישר הנפתי יד בתנועה מבטלת
ומילמלתי תודה תודה.
דני שלי, תמיד ידעתי שיש לו טעם טוב.
ינון...
כל כך, כל כך, אמיתי.
החיוך שלו שחושף גומה ילדותית, התלתלים שוודאי לא נגזרו זמן
מה, קשורים לאחור בסרט.
"מה תשתו ח'ברה?"
נונה אני כרגיל, ענה לי דני. החיוך של ינון הוחלף פתאום במבט
מוזר, חושב כזה, הגבות המשולשות שלו נטו לכיוון אפו.
נראה כי הוא לא חיבב את שם החיבה שהמציא לי דני בדיוק לפני שנה
אחרי שהתחתנו.
הוא, בטח היה ממציא לי שם מקורי יותר...
כשהתקרבתי עם הקפה אל השולחן נראה היה שינון בוחן אותי במבטיו,
לא העזתי לאשר זאת, ממש לא רציתי לשפוך את הקפה שקצת רעד לי
ביד.
"את שותה קפה שחור כל כך חזק" ינון היה מופתע
"כן" ענתי בשיא הטיבעיות למרות שאפילו דני היה מופתע מהקפה
שהכנתי לי, למען האמת גם אותי זה הפתיע.
ת'שמעו אני רוצה להגיד לכם, בנים, כל הכבוד ששמרתם ככה על קשר
כל השנים האלו.
"חברים או לא" חייך אלי דני, חיוך שלא הכרתי.
"אני יודעת, נשים הן בדרך כלל טובות בזה, קשרים שמרחוק אי
מיילים גלויות.
גברים?! לא חשבתי שזה הצד החזק שלהם.
שמתי לב שינון הקשיב לי בריכוז, אבל לא הצלחתי לגנוב שום הבעה
מפניו.
שעה ארוכה ישבנו מהופנטים לסיפוריו של ינון.
כמעט ולא פצינו פה כל אותו הזמן, משהו שלא התאים לשנינו.
"נשארתי בבואנוס איירס בעיקר בגלל הסלסה, התחלתי ללמוד שם,
באחד מבתי הספר לריקוד בעיר ופשוט...
הוא הסתכל לי ישר בעיניים כשאמר
"התמכרתי!"
שלוש שניות לקחו לי להגיב "וואו, אני מטורפת על סלסה"
"באמת" דני התלהב "בואי בואי, נראה מה את שווה."
דני שם לנו איזה דיסק ישן שפעם קנה לי כשאמרתי לו שאני רוצה
ללמוד סלסה.
ינון התחיל איתי מהצעד הראשון...
נזרקנו על הספה כשכבר ממש התנשפנו.
אני ליד דני וינון מולנו על ספת היחיד.
"אז מה אתה מתכוון לעשות עכשיו בארץ?" שאלתי
"להיות מדריך סלסה" אמר וצחק. גם אני ודני התגלגלנו מצחוק.
"למען האמת דברים גדולים עוד לא ממש תיכננתי, אני רוצה לקחת את
הכל ברגוע, 'טרנקילה', כמו שאומרים בספרדית.
בנתיים כתבתי איזה מכתב קטן לאלוהים, מחר על הבוקר אני אלך
לבקר בכותל"
"בכותל,מה יש לך לכתוב מכתבים לאיזה קיר שאף פעם לא יענה לך?"
שאלתי מופתעת.
ינון לא היה נראה מסוג האנשים שמתפללים בכותל.
"אחרי שאתה כל כך הרבה זמן לא בארץ יש בך מין צורך כזה להתחבר
אל כל מה שמסמל אותה והכותל הוא אחד מאלו, אז כתבתי"
"לי זה נראה כמו מפלט של חוסר אונים מוחלט, תחליף הזוי כשאין
לך עם מי לדבר, לכתוב משהו ללא כתובת, ועוד לתקוע אותו בקיר
ההוא?!"
קצת התחרטתי שאמרתי את זה, לא כי לא חשבתי ככה, לא רציתי שינון
יחשוב שאני כזאת אטומה.
היה כבר ממש מאוחר כשינון עזב את הדירה שלנו, הוא הבטיח שיקפוץ
גם מחר בערב.
הוא נשק לי על הלחי כשעמדנו על סף דלת הכניסה, אמר שממש שמח
להכיר אותי, אמרתי את אותו הדבר למרות שרציתי לומר הרבה יותר.
הוא ודני נתנו חיבוק אוהב של אחים והוא נעלם במדרגות.
בלי הרבה לדבר, נכנסנו אני ודני אל המיטה.
לעשות איתו אהבה עכשיו, דבר שהיה נהוג אצלנו כמעט בכל לילה
לפני השינה, היה הדבר האחרון שרציתי.
הרגשתי שיש לי הרבה על מה לחשוב בשקט עם עצמי.
"לילה טוב נונה" אמר והסתובב לצד השני. כנראה שהיה עיף מידי
חשבתי וחייכתי לעצמי כשעניתי לו "לילה טוב"
ביום שאחרי יצאתי מהעבודה לפני הזמן, פשוט לא יכולתי להיות שם.
היתי מוטרדת, מוקסמת...
לא הצלחתי להתרכז בכלום, מלבד הערב של אתמול והחבר של בעלי שלא
יצא לי מהראש, אפילו לשלוש שניות.
נכנסתי אל לובי הבניין שבו גרנו כמעט שנתיים, נרגשת משום מה.
ידעתי שינון אמור להגיע בערב אבל השעה היתה רק חמש,
ועדיין ממש קיויתי שהקדים לבוא, אפילו עצרתי מול המראה הגדולה
שנמצאת סמוך למדרגות ובחנתי שוב את השיער שלי.
הסלון היה מסודר בדיוק כמו שהשארתי אותו בבוקר לפני שיצאתי.
אכזבה נפחה בי.
בצעדים עייפים התקדמתי לחדר השינה שלנו, חדר שאני עיצבתי
בעצמי.
בניגוד למה שחשבתי, לא הצלחתי לחייך כשראיתי שינון אכן הקדים
לבוא.
הוא היה עירום לגמרי, הדמעות שעדיין לא זלגו, טשטשו את עיני
ולא הצלחתי להבחין בסקסיות שלו, שכל כך סקרנה אותי יום קודם.
גם דני שלי היה שם עירום כמעט, לגופו רק תחתונים, לא משהו חדש
בישבילי.
ועדיין ראיתי מישהו שונה לגמרי מדני שהיה שלי.
תוך שלוש שניות יצאתי משם בריצה מבלי להביט לאחור, רצתי
במדרגות הבנין לכיוון החניה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.