הוא שוב נסגר בתוך הבועה
אטם את עצמו לדברי. לדברינו.
למציאות ולעצמו.
הוא לא מוכן להסתכל סביב ולקלוט
כמה עצב נשפך פה וכמה מחשבות.
הוא לא רוצה להקשיב, להבין.
הוא חושב שהוא יודע הכי טוב, הכל.
שהוא מעל כולם בהבנתו אותה.
והוא לא.
הוא ממש לא... הוא רחוק מזה.
מאוד מאוד רחוק ממנה. מהאמת.
ממה שמסתתר מתחת לדבריה, למעשיה
ממה שמתחבא מאחורי דבריו, מעשיו.
ממה שהוא מנסה להכחיש.
הוא לא מקבל את העובדות והעדויות.
די כבר!
לא יכולה להחזיק את זה בפנים!
בכל הדרכים והצורות כבר אמרתי לו...
כל הטונים והסוגים...
למה הוא לא מקשיב לי? לנו?!
הוא דפוק כל כך!!!
כולם אומרים לו שהוא טועה,
כולם אומרים לו שיתעורר...
אז יאללה! שיבין כבר שמשהו לא בסדר.
אוף... למה הוא עושה את זה לעצמו?!
אני לא רוצה שיפגע, לא רוצה לרחם עליו
לא רוצה שירגיש רע ועצוב.
זה לא כיף לראות אותו ככה...
זה עושה הרגשה רעה. הרגשה נכונה.
וזה לא צריך להיות ככה והוא יודע את זה!
הדבר הכי בסיסי... שיהיה לו אכפת מדברים קטנים.
שיזיז לו אם אני מבואסת או סתם מצוברחת...
שיתעניין בי. טיפה... לא הרבה.
אוף אני שונאת אותך! ת-ת-ע-ו-ר-ר!!! |