היה חדר שחיכה להם
אך הם ישבו על הגדר,
לעסו את שעות הציפיה
ושאפו את עשן הכמיהה,
ניסו להיות אדישים לסביבה
ולהתמקד רק בסערה המתחוללת ובאה,
אשר תישא עמה את כל הבקרים הדלוחים
ותטרוף את הלילות הטרופים,
ותישא שני מתאהבים
אל החול התמים
של ימי נעורים
ובתולים חוזרים.
החדר חיכה להם... ואז נשמעו צעדים -
היו הם מכיוון עבר משמים
אשר מולל גושי מועקה בתירוצים,
התנצלויות ובכי מרורים
על חמש עשרה שנים
שלקח לה מן החיים.
והיא, שלא ידעה לקבל
וחשבה שכל חייה נועדו כדי לתת -
שוב נתנה לו בהכנעה
הזדמנות אחרונה
להצית בה אש להבה
בטרם תצעד לדרכה.
החדר נותר מיותם -
חף מכל אשם.
10/01/05 © |
