אני מול ההגה. תמיד ככה. דורסת מתחתי כבישים. צמתים. נתיבים.
סומכת רק על עצמי. מאחור איתי ומאי. רוטן ומוטרד, לידי, איתן,
אבא שלהם ובעלי היקר. בכל פעם שיוצאים לדרך הוא נראה כאילו
בראש שלו מתרחשים דברים אחרים לגמרי. אולי יש לו שם משפחה
אחרת. זה הטיול החודשי צפונה, לאמא שלו. הגשם של אתמול. האוויר
החם בתוך המכונית. אני עייפה. מחכים לשבת כל כך ובסוף היא אוסף
של חובות. משפחה. ילדים. לפעמים גם חברים. כולי עייפות צבורה.
מתי היה הרגע שכל המטלות האלה קמו עלינו לכלותנו? מתי בפעם
האחרונה באמת הייתי בין החיים?
הילדים לא אוהבים במיוחד את הנסיעות האלה. אמנם סבתא זה נחמד,
אבל הדרך ארוכה להם. איתי משחק בטטריס. מאי מבקשת ממנו שוב
ושוב משחק אחד. אבל הוא עוד מתל-אביב מחובר למסך הזעיר. סוגר
שורות בקצב. מאי נוטה לבחילות כשמתקרבים לסוף הדרך. באזור צומת
יגור היא מבקשת לעצור. למה לא ביקשת ביוקנעם, נוזף איתן. אני
מתלבטת בין סיבוב פרסה שיחזיר אותנו לצומת הקודם או לבקש ממנה
להתאפק. היא מתחילה לייבב. איתן מאבד עוד יותר סבלנות. אני לא
מגיבה. מחכה ששניהם יירגעו קצת. הנסיעות האלה מלחיצות אותי.
הילדים והמריבות הקטנות שלהם. איתן והפתיל הקצר שלו. אמא שלו
וכל ההערות הקטנות שלה על חינוך ילדים.
ההתלבטות מאחורי. מאי מקיאה. איתי מעווה את פניו בגועל. אני
פותחת חלון. עוד מעט מגיעים, מתוקה, אני אומרת לה כשאיתן מתחיל
לצרוח. על איתי, על מאי, אולי בעצם עלי בתוך כל זה.
איתן, אני אומרת לו בשקט, תנשום אוויר, תירגע. אל תגידי לי
להירגע, הוא יורק את המילים. יותר טוב שתנהגי כמו בן אדם.
ובכלל, הילדה הזאת צריכה ללמוד להתנהג. אם הוא היה נוהג, בטח
היינו נתקעים על איזה עץ. ומאי הייתה מקיאה כבר ביציאה מהעיר.
איכשהו, כל ניסיון לפייס אותו רק גורם לו לגעוש יותר. הייאוש
מטפס בי. אני כמעט שומעת את הדופק שלי. ימים ארוכים של מחשבות.
אובדן הולך ומתקרב. חושבת על הילדים. עליו. עלי. איתן, אני
מביטה בעיניו המתרוצצות. מחלצת מעצמי לאט את המילים, התעייפתי.
אני עוזבת אותך. זה נגמר.