א'. מה יש לך להגיד על האות הזו? התחלתי, משרבט את האות
ומדגישה בקו תחתי ובכוכביות מוקפדות.
הוא קירב את הכסא לעבר המחיצה המלוכלכת, מעט מהוסס, ינק
מהסיגריה שאיפה אחרונה, פלט סילון עשן דק, ומבין שפתיו החלו
המילים זורמות בשצף קצף. א' זה אסיר, אין ספק. אני אסיר. זה
כמו להיות אסיר תודה, רק שאני לא מודה לאף אחד על זה שאני כאן.
נורא ואיום פה.
אוקיי...הופתעתי מהשנינות שכירסמה בגופו נתחים נתחים, ועברתי
הלאה. ב'.
ב'. הוא התמהמה, ניסה למצוא את המילה המתאימה מז'רגון חייו
האילמים והבודדים. הוא קירב את אצבעותיו המוצלקת לסנטר הארוך,
העביר אותן על הזיפים כחוכך בדעתו ונהנה ממגע נייר הזכוכית. ב'
זה בדידות. מאוד בודד כאן. בית כלא זה גן עדן לכל מיזנטרופ
באשר הוא. אתה כלוא בחדר אחד עם עשרות אנשים מצחינים, מעלי אדי
רקבון, שיניהם אכולות מהדיזנטריה, ואתה יודע שלמרות שאתה חשוף
ופרוץ כמו אוטובוס עם דלתות פתוחות, אתה הכי בודד שאפשר. אם
בכור היתוך שכזה, כשאחד אוכל וישן בתחת של השני אתה בכל זאת
בודד, אז מה לך ולאנשים?
ג'... פתחתי, רועד מגל קור פתאומי שחדר לחדר המבקרים, וסיימתי
להעתיק את משפטו האחרון.
ג'... ג' זה גשם. אין כאן גשם. בקיץ חם, בחורף שלג. כשנותנים
לך מקלחת אחת בשבוע, חתיכת סבון שחור מצחין ושני ספלי מים חמים
כדי לשפשף ולקרצף את כל הפינות הנסתרות, גשם הוא מתת שמיים,
שכמו אלוהים הדיר מכאן את רגליו וטיפותיו.
טוב, ברשותך, נמשיך. האסיר הישיר אליי את מבטו הקודר, ומפרצופו
ביצבצה מן הבעה משתוקקת למתנה - דבר חסד שאביא לו מן העולם
שבחוץ - אך לי לא היה דבר, על אף ציפיותיו.
ד', אמרתי, מוכן לרשום. דוחודיאגה הוא אמר, ומיד הסביר את
פירושה, מתים חיים, שמא הז'רגון של הגולאג לא נהיר לי מספיק.
הופתעתי מעוזו של הביטוי, מהחיות המציפה אותו והמקרינה כלפי
חוץ. דוחודיאגה, הוא פתח, זה מה שמחכה לכולנו. פחות או יותר.
הוא אמר, בנועם שלא משתלב עם תוכן דבריו המצמית. אתה רואה אותם
מסתובבים סביבך, כחושים כמקל של מטאטא, מחרחרים את חירחורי
הגסיסה, וכל מה שהם עבורך זה פגר עם מגפיים, חותלות, פראקים
ואולי גם לחם וטבק שמורים באיזה איצטבה סודית. אתה מחכה לרגע
שיפלו על הרצפה כדי לעוט על הפגר כמוצא שלל רב.
באותו רגע נשמע מסביב דיבור צפוף ברוסית מכיוונו של השומר.
מרחוק הבחנתי כי אנאטולי משפיל את עיניו, רועד במין עווית
מוזרה בכסאו, ומסמן לי להמשיך מהר ככל הניתן, כדי לחמוק מן
הפחד שתקף אותו ברגע הכי פחות מתאים.
ה', התחלתי מחדש לבקשתו של אנאטולי.
ה'? התכתבות. זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה. נותנים לנו גם
לקבל לפעמים מספר דברי מאכל בסיסיים כמו שימורים, גביש סוכר
בשקית ומעט טבק. גם כסף שולחים מדי פעם. כן, זה קורה. הוא אמר,
אך דבר מה הטריד את מנוחתי. לראשונה דיבר אנאטולי על עניינים
שדומה כי ייחס להם חשיבות חיובית, אך עם זאת הלך מבטו ונעשה
קדורני יותר ויותר.
אוקיי אנאטולי, הגענו ל-ו'.
ו'... הוא חכך דעתו מספר שניות, מנסה למצוא את הביטוי או המילה
המתאימים כדי לתאר נאמנה את המילה ו' במשמעות של בתי הכלא,
ולבסוף נחה דעתו על ולדימיר לנין. הוא דיבר בשבחו בצורה שלא
משתעמת לשתי פנים. ודומה כי אם בסיטואציות מסוימת נוהגת לשונו
של אדם להידבק לחכו, הפעם דבקה לשונו של אנאטולי לעכוזו של
לנין. החל מתיאור נפלאות המהפכה וכלה בשיפור תנאי החיים של העם
הפשוט נוכח משטר האימים. כשניסיתי להפסיק במטרה לעבור לאות
הבאה, ביקש אנאטולי להמשיך, כשהוא מגניב את מבטו לעבר צדדיו,
כאילו כדי לוודא שהשומרים עדיין כאן, ומיד הרגיש במבטו החודר
של הסוהר. הוא המשיך וסיפר על כך שדודו היה על האוניה
פוטיומקין, על ארמון החורף, על השמחה שאפפה את משפחתו בנפול
הצאר ניקולאי לידי הצבא האדום, ועיניו נצצו כשלהבת של אור
בחושך שמסביב.
בסדר, אנאטולי, זה מספיק... נעבור הלאה, אמרתי, אגב סיום העתקת
משפטיו למחברת הרשימות שלי.
ז'. מה עם ז'?
ז' זה זריחה, הוא השיב. ניצוץ של אור ריקד בעיניו, זריחה קטנה
בתוך האפלה. הרבה זמן לא ראיתי זריחה, הוא אמר, והמשיך. כאן לא
רואים זריחות. אבל לרוב הזריחה היא בתוכנו. אנחנו מודעים לכך
שעלינו לשלם את חובנו לחברה, ולעזור לה להתפתח. המאמץ שלנו
חיוני.
ח', נעבור לח'. הוא החל להזיע ואגלי הזיעה איימו להטביע את
מצחו ביגון קודר. הרגשתי במחנק שאוחז בו, ובתחושת הפחד המחלחלת
מבעד למעטה ההגנה הרעוע שלו. הוא התנשם בכבודת, הספיג את מצחו
המיוזע בשיפוליו כותנתו המאובקת וניסה להגניב מילה מבעד לרעד
שתקף את שפתותיו.
ח'... ח'... הוא רעד מקור על אף שהחדר היה מוסק כהלכה אותם
רגעים. ח'... חרא כאן. תוציא אותי מפה. כל המדינה המזוינת
הזאת. בולשיט. אופיום להמונים. זה שיוויון? גנבתי לחם! פוד
לחם! בקולחוז המזוין שלנו ההקצבה עומדת על פירורי תרנגולות
למשפחה שלמה, בעוד כל התבואה העשירה מועברת לרווחתם של אנשים
זרים, אנשים ללא פרצופים, בחברובסק, אירקוצק, ולאדיוסטוק וכל
מיני חורים נידחים על הגלובוס שרחוקים יותר מדי אחד מהשני
אפילו על האטלס. הרי גם להם יש קולחוזים! שכל קולחוז ידאג
לעצמו, לעזאזל (הוא ירק על הרצפה). ובכלל תתחיל לרוץ הלאה. למה
אתה לא מגיע ל-ס'? סטאלין הזה, דגנראט. פרנואיד עם יד שמאל
מרטטת ושפם שכבר יצא מן האופנה. הוא רצח את לנין, את זה סיפרו
לכם שמה באמריקה? הרעיל אותו דרך הקסקט. וחכה, חכה, אני רוצה
לחזור ל-ב' ולשנות. בריה, לוורנטי. פדופיל שמשייט ברחובות
מוסקבה בלימוזינה ארוכה וקוטף את בנות רוסיה משל היו פרחים
ומבצע בהם את זממו. אינוס ילדות קטנות זה חלק מהפוליטבירו מה?
מה זה? חינוך מחדש בתחום המיני? הטמעת הזרע השולט בתוך העם
הברברי?
הוא החל להזיע ולהעלות אדים כרכבת קיטור וחרחוריו דמו לשריקות
הקטר. הוא החל נוגע עם האצבעות במחיצת הזכוכית המלוכלכת, מנסה
לגעת בי, ליצור קשר עם העולם החיצון.
טוב... ניסיתי לעקוב אחר רצף ההתרחשויות, אחר אגם הרגשות ששבר
את סכר השתיקה, הפוליטיקלי קורקט, וזרם החוצה כאשדים סוערים.
הגענו לט', אמרתי, עתה הספגתי גם אני מעט אגלי זיעה שניקוו
באיזור תפרי החליפה מתחת לבית השחי ונקשתי קלות, כאות לעצבנות,
על שולחן המהגוני עליו הונחה מחיצת הזכוכית. אז מה עם ט'?
טראח. טראח. טראח. הפעם הגיע תורו של הסוהר להתערב. שלושה
כדורים באנגלית משומר שהספיק ללמוד את שפתו של שייקספיר, דבר
שאנאטולי לא העלה על דעתו. לא הספקנו להגיע לי' - ויש שם כ''כ
הרבה מונחים מעניינים כמו יוזף דג'וגאשווילי למשל... עניין
שהייתי שמח לבהר, לו רק התאפשר לי.
השקט שהשתרר בחדר הופר רק עם פסיעותיו השלוות ומקפיאות הדם של
מגפי הסוהר על הרצפה הלבנה המנוקדת בשיש שחור. השלולית האדמדמה
שהלכה ונתרחבה למולי, מאכלת בכל רגע עוד ועוד פיסת רצפה
מבהיקה, שכנעה אותי לצאת משם כל עוד נפשי בי. אני לא יודע אם
זה יעניין מישהו, אולי נתחוב את זה עמוק במגרה. מישהו וודאי
ימצא לנכון לפרסם את זה מתישהו. ינואר 1940.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.