כי בהולכי בגיא צלמוות,
והכל הוריק סביבי.
וישקטו רוחות השמיים,
ויפוזרו.
ולא אדע לשמאלי ולימיני,
וכי האדם הפך את עמק השווה,
להר.
ובמקום, בו יאבד התום,
ולו אין מוצא ואין מוצא,
כי התייתם הוא.
ולכל כיוון אשר אפנה,
אמעד.
וכל כלי שאמלא,
ימלא חורים ויתרוקן.
ורוחי תחשוב לעגון במקום,
ולהצליח לנטוע שורש בריק.
וכאשר אבוז לבורות,
אשתוקק אליה בידיעה!
כי רק היא תחולל בי שקט,
ותשכין בי רגיעה.