אתה יודע מה?
אם הייתי כנועה (ואני לא)
אז הייתי באה אליך עכשיו,
שוב.
ככה... כאילו כלום.
חסרת כעס
חסרת כבוד עצמי
חסרת פצעים פתוחים
שאתה גירדת באכזריות.
ואתה (אם היית אותו אתה שהתאהבתי בו)
היית לוקח אותי אליך.
ומחבק. ומסתכל בי מקרוב, לעומק,
כמו שתמיד ידעת לעשות בהצטיינות.
היית קורא את כולי...
מבין אותי... מרגיש אותי.
ואני, אם הייתי זוכרת איך להיות קרובה אליך
מבלי לפרוץ
בבכי,
הייתי עוטפת אותך, בכל האהבה שהצטברה אצלי.
היא כבר התחילה להעלות אבק מרוב חוסר שימוש.
חבל... אבל לא נורא, עכשיו היא תתאוורר קצת.
ואתה (אם אתה מי שאתה עכשיו) תשלח אותה בחזרה אליי
תגיד לה שאין בה צורך
תעיף אותה ממך
לאלף עזאזלים.

ואז
אני, אשתגע מזה. כמו שהשתגעתי בפעם האחרונה.
זוכר שאמרתי לך שאם תיפרד ממני אני אשנא אותך? אז הנה לך.
בבקשה. קיימתי.
אבל, אל דאגה, אתה תהיה בסדר. נכון? כן. אין מה לדאוג לך.
אתה מבסוט, החיים יפים בלעדיי.
כן. גם אצלי. האמת? יש לי מישהו חדש.
הוא מקסים, ואני לא משווה אותו אליך, לא... ממש לא!
אני איתו וכיף לי. כן. כיף לי הכי שבעולם
ואתה מקנא? לא. יופי. אתה לא מקנא.
זה ממש לא מזיז לי.
לא. ממש. לא.
אני רק תוהה לפעמים...
מה אתה כל כך מתאמץ להסוות?
בשביל מה כל ההצגה המיותרת הזאת? ואולי.
אולי זאת לא הצגה...
בכל מקרה, רק רציתי להגיד לך, שאני כבר לא חושבת עלייך,
שכחתי אותך
ל ג מ ר י .

שוכתב ב 28.8.05