אומרים לך שעברו 6 שנים. שהיית אז בת שמונה וחצי. קטנטונת.
ומשום מה, את זוכרת הכל כל כך טוב. את הסיפורים שתמיד היה מספר
לך, על רונה, נטע וצייר הרחובות. את העיניים התכולות הגדולות.
את הרמת הגבות שתמיד הצחיקה אותך. את השריקות שלו, שאפילו בהן
היה אפשר לשמוע את המבטא הקולמיביאני הכבד. את החיוך הזה. את
המטבע של חצי שקל, שנתן לך אז, כשהייתם בשדה תעופה, כשאולי
היית בת 4, כשחיכיתם שהטיסה של סבתא תנחת, והיא כבר תצוץ עם
המזוודות. והוא נתן לך את המטבע ההוא, ואמר לך שתביעי משאלה,
ותטילי אותו לתוך המזרקות שנמצאות באולם קבלת הפנים. ואת, כמה
אופייני לך, לא ידעת לבחור. לא הצלחת למצוא את המשאלה המושלמת.
כמה הירהרת אז. מה כבר ילדה בת שמונה וחצי יכולה לרצות ?
ובינתיים, סבתא הגיעה עם המזוודות מלאות במתנות, והפה מלא
בסיפורים, והוא אמר לך שישמור לך את המטבע, ופעם אחרת תטילי
אותו. את עוד תגיעי לשדה תעופה, עוד תטוסי בעצמך. ואת ידעת
תמיד שהוא נמצא על המדף השלישי בארון בחדר העבודה שלהם. אותו
מטבע של חצי שקל. ומאז טסת כבר 6 פעמים, ועוד פעמים רבות חיכית
לקרובים באולם הקבלה ההוא בנתב"ג. וכבר יש שדה תעופה חדש.
והמטבע הזה, עדיין שמור. עדיין מחכה לך, שתביעי את המשאלה
המושלמת.

איך החופש הגדול של סוף כיתה ב' היה הקיץ האחרון. פעם בשבוע את
ואחותך הייתן מגיעות לישון אצלם. כל שבוע היו לוקחים אתכן
למקום אחר. פעם סרט, פעם מוזיאון, פעם פארק... וכמעט כל שבוע
מקדונלדס. את זוכרת איך הוא אמר שהבטן כואבת לו. אבל הגיוני
שהבטן כואבת. והוא הלך להרבה רופאים, ולא ידעו מה יש לו.
וכשכבר ידעו, היה מאוחר.

איך בראש השנה קיבלת את מתנת החג בבית חולים, בובה של כלב
שיודעת לנבוח, ולעשות פיפי אם ממלאים לה את המיכל.

איך אז ביום כיפור, כשנסעת בכיכר על האופניים, שברת את היד.
איך באת לאיכילוב ברגל עם אבא, הרי גרתם כל כך קרוב לשם. והיית
קצת גאה, שגם את בבית חולים. כמוהו.

איך החג האחרון היה חנוכה. לבשת את הסוודר עם הסרטים
הציבעוניים. איך העיניים של סבתא דמעו באותו הערב. חגגתם אצלם
בבית. הוא היה מחובר לעמוד מתכת כזה שהיו תלויות עליו כל מיני
שקיות עם נוזלים, ויצאו מהגוף שלו כל מיני חוטים מוזרים. איך
אחותך שהייתה עוד בגן רקדה ושרה שיר ילדים עליז לחג. ואת לא
ידעת אם עדיף להצטרף אליה ולשיר איתה, או להיות עם דמעות
בעיניים כמו כל המבוגרים. בסוף יצא שרקדת יחד איתה בעיניים
נוצצות מדמעות, יודעת בתוכך שזה החג האחרון.

את גם זוכרת את הפעם האחרונה, איך כשהיית באמצע לשחק בצעצועים
(את אפילו זוכרת את המקום בחדר, עוד לפני שעברתם דירה) ואמא
קראה לך לסדר, ולהתארגן, כי הולכים. ואת עוד רצית לסיים את
המשחק, התעסקת שם עם טרולים ורודי שיער, וסוסי פוני צהבהבים.
היא אמרה לך, שהפעם את חייבת לסיים עכשיו. שזו כנראה תהיה הפעם
האחרונה. ואת כמו ילדה טובה, התארגנת ולבשת את הבגדים שהוציאה
לך.  

איך פתאום אמא הייתה כל כך נחמדה, והרשתה לך לישון אצל חברה
ביום של בצפר. איך למחרת באת לבי"ס עם הילקוט הוורוד עם
הפרחים, ועם עוד תיק שקוף צהוב, שקיבלת פעם ליום הולדת.

ואיך אז, ביום רביעי אחד, כשאמא באה לקחת אותך מהבצפר, היא
אמרה לך שזה נגמר.

והיום בבית הקברות. איך הן מנסות להדחיק, ולדבר על ההשקייה של
הקקטוסים שמעטרים את המצבה. ואת מביטה בסולם שמופיע עליה.
ונזכרת. ודווקא כשסבתא אומרת גם היא במבטא קולומביאני, "נוס
באמוס?" (הולכים?), אז הדמעות מתפרצות, ואת נזכרת בהכל.

ופתאום לרגע אחד את חושבת על זה שאולי איזה אבא אחד, שבמקרה
הוא גם מנתח בכיר, יכול היה לפספס איזו אסיפת הורים של הבן
שלו, דווקא בגלל הניתוח הזה.

ונשאר לך רק להשאיר כמה דמעות, לאזכרה של שנה הבאה, ואולי כבר
לבחור משאלה.