מתחת לאדמה גילי שינפלד
אני קמה בבוקר ורואה שבנו לי מאחורי הבית בניין חדש עם חניון
תת קרקעי.
חניון תת- קרקעי? מה זה פה מנהטן? תל-אביב? מרכז העולם? אני
אומרת בערב לחברים שלי. פה מתחת לבית. בואו נרד לראות!
אנבל מסתכלת עלי במבט מוזר. שותה את האספרסו בלגימות קטנות.
"מה קרה שירי-לי? טריפים גרועים במסיבה אתמול? טוב שלא באתי. "
גם שרון מהססת. אין מה לדבר עם אלברט וליאת.
ותומר אומר: אני אבוא אתך. ומה נשאר לי להגיד? לא, דווקא אתה
לא מתאים לי. אתה האביר הלא נכון בשביל הדרקון הזה מותק. אז
אני קמה ולובשת נעליים ואנחנו יורדים למטה בצעדים מהוססים.
הלב שלי דופק כשאנחנו יורדים בירידה המשופעת כאילו מי יודע מה
אני אמצא שם בחנייה. ובאמת אנחנו רואים בלונים מפוצצים מזרקים
משומשים בקבוקים שבורים. עיר רפאים איומה ונוראית.
מפחיד. אני לוחשת לתומר. ראיתי יותר. הוא אומר. אפשר לחשוב
שהוא ראה יותר שם בלבנון, לפני הקב"ן, אבל הוא מתכוון היום
כשהוא נכנס אלי לחדר, וראה על המיטה שלי כתמים שהראו לו בדרך
מגעילה, מפורשת להחליא, בדרך מלוכלכת שלא משתמעת לשתי פנים שיש
לי מישהו , וזה לא הוא.
"מחפשת לך צרות" תומר לוחש, "חניונים תת-קרקעיים באמצע הלילה".
ואנחנו הולכים והולכים עד שפתאום אנחנו רואים את הזוג על
המכונית. אנחנו עוצרים, ולמרות שאני רוצה הכי בעולם רק להיות
לא שם אנחנו מסתכלים ולא זזים ולא מוציאים הגה.
פתאום תומר מתחיל ללחוש את השם שלי בשקט, כמעט בלי קול.
שירי-לי שירי-לי. כמילה כציווי, כתחינה. שירי לי. מה אני אמורה
לעשות עכשיו? לשיר לו? לנשק אותו? לברוח? זה כל כך מפחיד
ומשתק אותי שכמעט שאני מרוגשת מעצם הפחד. דווקא תומר האיש הכי
בטוח בעולם מפחיד אותי כמעט עד אובדן חושים.
אין ביטחון. אין ערבויות. כל אחד יכול להיות מפלצת. אהבה חד
צדדית זה דבר שחור ומתוח. מפלצת מסוכנת עם הראש מתחת לאדמה.
הצטברות לא נשלטת של כוחות גיאולוגים. לבה מבעבעת . קומקום
רותח.
שירי-לי. תומר לוחש. שירי-לי. הוא אומר. שירי-לי. שירי-לי.
שירי-לי.
הזוג נבהל ובורח.
"בואי נלך עכשיו". תומר אומר לי. אז אנחנו יוצאים החוצה, "מה
קרה לך ילדה?" תומר מחייך אלי. "שום דבר לא קרה!" ובאמת באור
הזה נראה כאילו לא קרה כלום. ואני קצת מתביישת שאני עושה
סיפור משום דבר, ואנחנו עולים למעלה מהר. |
