נורא קל לקום בבוקר ולאמר: "הנה תחילתו של יום חדש! אני מחליט
לראות את הכל בצורה אופטימית, הרי החיים יפים!"
גם אני יכולתי לעשות את זה, בטח שכן. אבל זה קשה לי מדי. קשה
לי מדי לשקר לעצמי. לעשות את זה כל יום? ככה? לשקר לעצמי? מה
כבר יצא לי מזה?
אני משתדלת לכאוב בשקט, לאט, שם בפינה, מבלי שרואים. זה הכי
טוב.
"מה קרה?" "את בסדר?" את זה לא שומעים בפינה שלי, שם הרחוקה.
אני לא אוהבת שמרחמים עלי, זה מעצבן. או שאומרים "יהיה בסדר"
וכאלה, זה מציק. כי אם לא יהיה בסדר? למה לשקר? למה לחשוב שאתם
יודעים מה יהיה? אני לא חושבת שיהיה בסדר. הא לכם! כן, אני
פסימית. שם, בפינה שלי.
אני יודעת שאני לא אקום עם חיוך על הפנים, אלא אם כן תהיה לי
סיבה. כמה שאני מתאמצת לא להיות בן אדם ריאליסטי, ולא לראות את
החיים כמו שהם, אלא לראות מעבר לזה, התחלתי להתייאש. אני לא
חושבת שאני צריכה לחפש טוב ברע תמיד. כשיש רע, אז יש רע. זהו,
ריאליסטיות, אני מודה.
ואני יודעת, שליד כולם אני לא תמיד אהיה עצמי, שליד האנשים
שאני אוהבת, למרות שאני אוהבת אותם, אני לא אהיה עצמי בדרך
כלל, אלא אם כן זה כל כך חזק שזה כבר בלתי נשלט, אבל זה לא ככה
בדרך כלל.
בדרך כלל יש לי את הסבל שלי, את הכאב שלי בפינה שלי, המבודדת
והרחוקה. ואני חושבת שככה עדיף. למה לשתף את כולם בצער שלי?
אני משתפת רק את אלה שבאמת מקשיבים לי, את אלה שאני רוצה
לשתף.
את כל שאר הכאב אני אשחרר בפינה הפסימית שלי, שם, איפה ששני
הקירות נפגשים לפינה יפה ופסימית, כן, שם אני אבכה, אצעק,
אבעט, אתעצבן וכל מה שבא לי.
בפינה הפסימית שלי. |