הוא צעק.

מישהו כיבה את המוזיקה, לחשושים מכל עבר.
כמה חטיפים היו זרוקים מסביבי. שמתי לב לכך, כי אפשר להגיד
שהראש שלי היה מושפל. נמנעתי כמה שיותר מלהביט בו.
"את שומעת את מה שאני אומר לך?! את בוגדת מזדיינת שלא מגיעה לה
אפילו טיפה מהאהבה שיש לי כלפייך!!! שמעת? שלא תעזי שוב לדבר
איתי ואפילו להביט לי בעיניים! הפעם אני לא מוותר לך!"
מעכתי את הבמבה הצהובה באיטיות, נהנית מהרעש. חייכתי לעצמי,
כשהבנתי שאני בכלל לא אוהבת במבה אבל אוהבת לדרוך עליה, זה
בידר אותי.
"מה את שותקת??? את יודעת טוב מאוד שאני צודק!"
כן, כן. צודק, לא צודק, את מי זה מעניין? אני חושבת שאני אזמין
מונית תכף, המסיבה כבר לא כיפית. אין מוזיקה, ודרכתי כבר על כל
הבמבות מסביבי.
"את כל כך מטומטמת! מול העיניים שלי את מתמזמזת עם הבן אדם שאת
יודעת שאני הכי שונא בעולם המסריח הזה!!! כלבה מטומטמת."
וואף. יופי, הוכחתי שאני כלבה, אולי תסתום עכשיו? באמת...אין
לי כוח לזה.
הוצאתי את הפלאפון וחייגתי למונית שתבוא לשדרות חן 5. זמזמתי
לעצמי איזה שיר של קולדפליי ששמעתי היום שלא יוצא לי מהראש.
הרמתי את מבטי אליו והוא נראה מאוד כועס.
אמרתי לו "אני חושבת שהגיע הזמן שניפרד, כבר לא כיף לי כזה,
אתה יודע, אתה כל הזמן צועק, אני לא יכולה יותר עם הכאבי ראש
האלה, טוב אז...נישאר ידידים, כן?"
"ידידים?!?! את נורמלית, תגידי לי?! אם מישהו פה נפרד ממישהו
אז זה אני, בוגדת! את לא היית פה בחצי שעה האחרונה ולא שמת לב
שהלשון שלך הייתה תקועה בגרון של בן אדם מסויים?! את
נורמלית?!?"
"אני? כן מאוד, תודה ששאלת. כן, גם אני שמחה שזה נגמר ככה, טוב
היה כיף אבל המונית שלי כבר פה. ביי חבר'ה".
כמה נפנפו לי לשלום בתדהמה, כמה מלמלו איזו קללה עסיסית וחלק
צחקו. זה היה מחזה מוזר. יצאתי החוצה ושמעתי מישהו רץ אחרי,
אה, זה ההוא שהלשון שלי הייתה תקועה בגרון שלו. נו..איך קוראים
לו? אה כן, שלמה. יש לו שם מצחיק.
"מה? ככה את הולכת?"
"כן, אני עייפה, תגיד...יש לך 20 שקלים במקרה?" קרצתי לו.
הוא חייך והביא לי שטר ירקרק. לאחר מכן הוא התקרב אלי טיפה.
מלמלתי "ביי" והלכתי למונית וטרקתי את הדלת. עוד ראיתי אותו
בוהה בי בעיניים פעורות ונפנפתי לו לשלום. הוא נחמד, שלמה.
באמת. לא צעקן כמו השני.
שילמתי לנהג ועליתי הבייתה, חזרתי ב-2. יחסית מוקדם. נרדמתי
ישר כשהנחתי את הראש על הכר.

כבר הרבה זמן שלא ישנתי כל כך טוב :)