אז ירדתי לים.

מצאתי את עצמי כותבת.

תמיד רציתי את השקט הזה לעצמי.
השקט שרק ים יכול לתת.
הרכות בה הגלים מלטפים את הסלע, כאילו שואבים אנרגיה, והיה זה
ברור מאליו.
הרחמנות של אם טובה, כשהשמש שולחת את קרניה, כמבקשת לחוס עלי
גם בשעתו של ערב כבד ואפור.
החוצפה בה הטיפות ניתזות בעת מפגשן עם המזח.
הרוח, הרוח הזאת, שכולה ולא כלום אך עולם שלם טמון בה.
מין רוח שכזאת, כאילו מתגרה בכל האנשים כאן מסביבי, החיים
בעולם חסר משמעות. ורק היא, רק היא יודעת להעיד על עצמה
בביטחון מתעתע, שהגיעה אל מחוז חפצה, אל יעדה הסופי, שעכשיו.
לא נותר לה אלא לפזר את כוחה לכל מי שרק יהיה מוכן לפרוש כפיים
ולקבל אל תוכו מעט מן האנרגיה האלוהית.
יש בה מן הגאווה, ברוח שלי. מפוזרת לה בכל קצוות שמים, מבקשת
להטמיע תורתה. יש פעמים שנוחלת היא הצלחה מרובה, ויש מן הפעמים
שהיא נכשלת ונטרקת בפניו של עולם נוצץ.
אך לעד, בגאות כמו בשפל, מתהלכת בגאון.
לעד ראשה מורם מעלה, עיניה כחודרות אל הקור המקפיא.
לעד במקום השמור לאנשים מיוחדים.
לעד בזמנים השמורים לילדים.
לעד עם רגשות, נושאת על כנפיה מלאכים.

כמבקשת לתפוס בזמן, ולהרים מעלה מעלה, בשניה האחרונה לפני
הקריסה.

הרוח הזאת, הרוח הכ"כ חזקה ועם זאת שברירית, כ"כ אימתנית,
לעיתים מפחידה והרסנית ובאותה נשימה מלטפת ומגנה, חוסה ברכות.
אותה רוח בדיוק, היא שמטרידה את מנוחתי ללא הרף ברגעיי
האחרונים כל לילה.
אותה אחת, שגורמת לי להאבק כ"כ כדי לקבל ממנה טיפה, ולו אחת
קטנטנה, אך היא חומקת לי מבין אצבעותיי במיומנות של שוזר
המרכיב בשניות גלגל הלוויות.
מסרבת בתוקף לשתף אותי מעט בחוקותיה ובתורתה הקדושה.
דווקא אותי.
אני, שתמיד הערצתי אותה על היותה ענווה מכל יצור חי,
על היותה קלילה, חופשיה,
שתמיד שימשה לי מודל לחיקוי בכל דבר בחיי.
אני.

אבסורד.
היא יודעת הכל.
היא יודעת בלי סוף.
היא מכירה אותי יותר טוב ממני.
הלא היא מנסרת את נשמתי.
היא.

היא יודעת ותמיד תדע.
כמו שגם ידעה כשבבוקר, בדרך לתחנה זקנה ביקשה ממני לעזור לה עם
השקיות, הסכמתי, אך ללא רצון, ועם חיוך מזוייף.
וכמו שידעה, שוב כאמן, היום בכיתה, שכשהבטחתי לאלכס את אפרת
בארי, לא היה לי מושג על על מה שפתיי מדברות, אך זה לא הפריע
לי להמשיך לפצוח בדיבורי חלקות.
והיא גם ידעה, כשהחזרתי לעדי הודעה חיובית שניפגש, היו לי את
האנטרסים שלי.
וגם כשנשבעתי ליונית שאבוא אליו, בעודי יודעת שבשבת אני בכלל
מתכננת לבקר את אלוהים.
וגם כשגנבתי מגב שעמד לנוחיות הציבור מתחנת דלק כי נתקעו לנו
הווישרים במכונית בלילה שטוף גשם אחד.

וכשאחרי 17 שנה, כולם שאלו אותי איפה הייתי...
שיקרתי.


אני לא מוכנה מספיק.
וככה זה תמיד.

אז ירדתי לים.

מוקדש לכם חבריי היקרים,
יונית, אלכס, עדידס,
וגם לך, השכנה הקשישה של גל,
וגם לאנשים שהתחנת דלק השדודה שייכת להם,
מבטיחה להיות טובה
(: