לעתים, זוויות היום יוצקות אדוות אור לחדרי, כמו חיקוי עדין של
ורמיר. תחת הלחץ הבהיר, כבדות רופפת חותמת את עיני. בשעות
כאלה, האם אני רואה או צובע? האם באמת מצמוץ צר לוכד רבב טיפות
אבק מחדשות את חום הגוף המנותק, מותמרות לנובות רושפות סלילי
להב חום-צהוב?
רק באותם גרעיני ניתוק מלובן אני חובר שוב לצי המרחבים. סלמאן
מירושלים לוחש "נהר זורם בצבע מים", ובריאן שר "עצב עיר על
חלוני, אף דבר לא מסתיים בטוב". כמו ידידים ותיקים שמעולם לא
יצרו קשר, הם משאילים את האישי ביותר והוא הולם אותי יותר מכפי
שאני תואם לעצמי.
דווקא למתים שביניהם הייתי רוצה לספר איזה חדשה תפלה, חשובה
מבחינתי. על פקחי העירייה הדורשים לקצץ בשכני ירוק העד, והרי
גם כך הוא רזה וגרמי. הייתי עייף מכדי להסביר איך בבקרים
מסוימים, עליו נוצצים בצבעוניות גולמית חדה מקו.
אולי הייתי מדבר אם היה עומד לצדי אחד מקלפני ההברות המהירות,
הרי הגעש המילוליים של קלחי לבה ואפר דק.  כמו קוני, גששת
מקורות נהר, רצפת פסיפס חיי העכשיו. לא, וודאי היו משתכנעים
יותר מביישנותו הרוחשת של אברהם חסון, האביר בן דמות הצל.
מנקודה הנדסית, נפרש היקום כמניפה - לשם המשך העוטף אותנו
בעקצוצים, זקיף הערות הבורקת. היכן גייזר האותות והסמלים
שיפרוץ בשפע החוויה, כלובן האדים שנפחם הקל נושף החוצה ממקלחת
הרותחין? פעם שטפה אותי חיבה לאישה צעירה שגון פניה הבזיק
בחיוורון דומה, רווי עוצמה פשוטה כטבע. לו אהבה אותי, האם היו
מצויים בתוכנו כל חלומות העולם?
הצוף נגלה במקומות הברורים ביותר ונחבא במקומות הסבירים פחות
מכל. בראשונים, הוא מסוכן כמחט הכישור, באחרונים - מתוק משכר
עננים. אני מגביה כאורך הנשימה, אוסף את עצמותיי הפזורות
בעמקים. כך הלפים שרים, לונגפלו אומר: "רצון הילד הוא רצון
הרוח, ומחשבות הנעורים ארוכות ארוכות הן".
ים הידיעה נסוג ומותיר רצועות רטובות כהות, פסי העיניים אחרי
לילה טרוף אוניות שינה. קילפתי גאוות רבות ועוד נותר בי עודף.
הייתי רוצה .. פעם אמר לי אבי שיבחר בבריאות על פני אושר. אני
בוחר בשלילה, בכל מה שעוד לא היה, בזרמים הצולבים הנפגשים
בצומת.