כשתקראו את המכתב הזה, קרוב לוודאי שכבר לא אהיה בחיים.
ליד השידה שלי תמצאו כוס תה שנותרה רhקה למחצה, אכולה בדפנות
הקלקר שלה. מתחתה המחברת בה אתם קוראים כעת.
אם באמת תאמינו במה שכתוב כאן, אזי אולי משהו הולך להשתנות.

נולדתי בעיירה שכוחה, מושב קטן עם תסמונת המשיכה לעיר הגדולה,
הטיפוסית. כמו סילי בילי גם אני חיפשתי להיות חכמה יותר, טובה
ויפה יותר.
רציתי להיות אחרת, לא להיות מה שאני, כל יום שעבר איחלתי לעצמי
שאחליף תפקידים עם האנשים שמסביבי, אקום בבוקר והמיטה תיראה
אחרת, השידה תהיה פחות מקולפת והצעקות של השכנים יהפכו לשקט של
צמחים הגדלים בעציצים.
הסוד היה להסתיר. להסתיר כמעט הכל. להיות כמו ספר זכוכית שתפחד
לגעת בו מחשש שבירה. התהלכתי כך יום יום עם פתק בלתי נראה של
"זהירות! שביר". לידי אנשים היו מדברים על הפחדים שלהם והרגשות
שלהם ובעיקר על עצמם, ואני הייתי קולטת ושותקת. מדי פעם היו
זורקים לעברי הערה של "אז מה איתך?" ולא הרבה לפני שהספקתי
לענות הם היו עוברים הלאה, כמו מפחדים מהתשובה, כמו מפחדים
מהאפשרות שתהיה תשובה.
אינני מאשימה אותם. אני הרגלתי אותם למצב הזה.

ברחובות הייתי שונה. עם הרחובות היה אפשר לדבר, והם היו זועקים
אלייך פחד ופרידה ויאוש ומוות שיותר עמוק ממני, איתם הייתי
יכולה לנהל מונולוגים של שעות על העולם הכל כך ארור הזה. הייתי
כמו משילה את הכל, את כל העור ומה שמתחתיו שיראה, כי הם היו
תמיד, תמיד יותר עירומים ממני.

יום אחד נתתי למישהי אחת להתקרב. היא היתה והלכה. גם אחריה היו
עוד, ואני נדהמתי לגלות את הייחוד שבהם, את הריק שבי. ותמיד
נתתי להם להתקרב כמעט עדי, כמעט עד הרחובות שלי, והפרידה שוב,
כמו גשם שמגיע בכל חורף,  ירדה עלי.

זכורים לי רגעים שהייתי בטוחה שהמקום בו אני נמצאת הוא הנטוש
ביותר. הפינה הכי מלוכלכת וקרה, הרחק מהאש והסמים, היו רגעים
שחשבתי שכבר עברתי הכל.

היו רגעים, אני זוכרת, שהרגשתי שאין בכל העולם שני אנשים שהכי
רוצים להיות אחד ליד השני, כמונו. את מניחה את ראשך עלי
בנונשלנטיות, על כיסאות הרכבת המרופדים האלה, ואני לאחר כמה
רגעים - לא אוכל יותר מכמה - מניחה את ראשי עלייך ואנחנו
שותקות לרגע.
מתעלמות מהסמטאות בהם עוברת הרכבת שלנו. אך גם הסמטאות הללו
הלכו ונעשו פעורות יותר, גדולות יותר, ולבסוף בלעה אותך אחת
מהן, ואני נשארתי לבדי ברכבת של קטר אחד ורחוב חד סטרי.
ותמיד ידעתי שאין מכאן דרך חזרה. על אף שניסיתי הם תמיד קראו
לי, הרחובות, לחזור אליהם.
העתיד שרציתם בשבילי, פסק מלהיות שלי ונשאר רק הד של קור,
נשימה בלילה קפוא במיוחד, ליד פח גדול, רעבה.
הוא הלך ונגמע ונגמר, בעוד גם אני נגמרת ולא יודעת להחליט, רק
יודעת שלעולם לא אוכל להפסיק מלחזור לפינה הזו שבי, ויודעת
שהיא לעולם לא תתגשם. ויום אחד גם אני יצאתי לרחוב ולא חזרתי.
אמרו בחדשות שזה היה מקרה קלאסי של שריפה עקב חוסר מודעות
להוראות.

אבל אני והרחובות ידענו מה קרה שם.
עכשיו אנחנו יחד. גם אני עוד רחוב בו עברתם אתמול-שלשום או
תעברו מחר. אני עם כל הרחובות האחרים שאבדו לי.
אולי אתם עוברים בו עכשיו, ואינכם לוקחים לרגע את תמצית
האנושיות שבו, שם בפינה, בעיני - עיני הרחוב אני מביטה עליכם
בחושך ובקור ובאור, כמו מזכירה שהעולם כולו מהדהד כאן את
ריקנותו.