עוד באותו לילה היה לי קשה להרדם.
חשבתי על כל מה שהיה אחר הצהריים.
הגעתי למסקנה אז שאני לא רוצה אותה, שזה סתם היה איזה מתח מיני
שקיים תמיד בסרטים זולים כאלו בין שותפים לדירה.
היא לא בדיוק הטיפוס שאני דמיינתי כשהייתי צעיר יותר כמודל
האידאלי לאישה. לא מבחינה חיצונית, לא מבחינה פנימית. סתם עוד
איזה מתח שיעבור.
אבל אם זה ככה, למה לא הצלחתי להרדם?
השתדלתי לא לחשוב על זה יותר מדי.
ניסיתי להמשיך הלאה בחיים שלי כאילו אותו קרב דיגדוגים מעולם
לא התחרש. כאילו בחיים שלי לא עצרתי ובהיתי בה, אפילו שכן.
נרדמתי בסופו של דבר, אבל זה היה מאוחר מדי.
השעון המעורר העיר אותי מוקדם באותו בוקר, אני זוכר שבקושי
הצלחתי לגרור את עצמי למקלחת מחוץ למיטה. הלכתי בצעדים כבדים
למקלחת, רק כדי לגלות שהיא כבר קמה לפני בשביל לתפוס את
המקלחת.
חזרתי לחדר שלי, מסטול מעייפות, הראש שלי מתפוצץ מרוב חוסר
שינה. לא רציתי לשים את הראש על הכרית כי ידעתי שאם אני אעשה
זאת אז אני ארדם שוב ואאחר ללימודים.
למה חייבים היו להתחיל ללמוד מוקדם כל כך. לעזאזל.
התיישבתי על הכסא החצי בלוי בחדר שלי. די נמנמתי וחלמתי בהקיץ
אפילו לדעתי.
אחרי עשר דקות בערך קמתי ונגשתי שוב למקלחת.
היא עדיין היתה בפנים.
"אולי תסיימי כבר? אני גם צריך להתקלח!" צעקתי חצי כועס חצי
רדום.
"אני תכף מסיימת! כמה דקות"
חזרתי שוב לחדר שלי. הפעם נשארתי לעמוד. בהיתי בשעון שהיה על
הקיר. שעון לא מיוחד, פשוט מאוד. הסתכלתי על המחוג של השניות
זז וכל שניה שעברה דפקה לי בראש "טראח, טראח". כאב הראש שהיה
לי היה בלתי נסבל.
"נו את מסיימת???" צעקתי אחרי עוד איזה שתי דקות, כשכבר נמאס
לי להמתין לתורי.
"כן, חסר סבלנות שכמותך" היא ענתה לי. "הנה אני יוצאת" שמעתי
את דלת חדר האמבטיה נפתחת תוך כדי.
"בשעה טובה. אלוהים ישמור, את מתקלחת יותר זמן ממני אפילו."
"אפילו"
"כן, נו, יאללה צריכים למהר. אני עוד אאחר לשיעור ואין לי כוח
להשלים חומר"
"אז למה אתה מחכה?" היא אמרה ונתנה לי כזו טפיחה על התחת שהיתה
אמורה להקפיץ אותי ישירות למקלחת. התנהגתי כאילו לא הרגשתי
אותה. העדפתי לא להרגיש.
נכנסתי למקלחת והפעלתי את הדוש.
מרוב עייפות שכחתי להוריד את הבגדים והם היו ספוגים במיים.
אידיוט שכמותי.
כשנכנסתי פנימה בפעם השניה הכל כבר היה יותר טוב. בערך.
הפעלתי את הזרם והרגשתי את הטיפות מנקות את כל הגוף שלי. כמה
שהייתי צריך את המקלחת הזו על הבוקר, ודווקא היום. המיים שטפו
את כאב הראש שלי במידה מסויימת.
ואז פתאום, אחרי שתי דקות של מקלחת, נגמרו לי כל המיים החמים.
כוס אמק.

"אהההההה" הוא צעק, ואני נבהלתי.
"המיים! גמרת לי את כל המיים החמים"
"פעם הבאה תקום מוקדם יותר" כאילו מה נראה לו? שאני עושה לו
דווקא? שיחשוב!
"את יכולה קצת להתחשב" הוא אמר, נשמע פתטי יותר מתמיד.
"אני יכולה"
"אבל את לא"
שתקתי.
"אני זזה" צעקתי לו כשהוא היה במקלחת
"לאיפה?"
"לא עניינך. יודע מה? אני הולכת לאיזה מסעדה יכול להיות שאני
אמלצר שם"
"בהצלחה" הוא אמר, ואני כבר הייתי חצי מחוץ לבית.
אם הוא המשיך לדבר לא שמעתי אותו, כי כבר ירדתי מהר במדרגות
לעבר המסעדה.
הבעלים היה כזה חרמן מטומטם. חיפש כמה כוסיות שימשכו קהל
לקוחות.
הוא כמובן הגדיר את זה כ"מלצריות חטובות שישרתו את האינטרסים
של כל באי המסעדה".
בקיצור, כוסיות.
לא נראה לי כל העסק הזה ואמרתי לו שאני לא מוכנה לעבוד בכזה
מקום סקסיסטי.
החלטתי ללכת להסתובב בעיר, ישבתי לי לבד בבית קפה והוחמאתי
משני בחורים מכוערים שהתחילו איתי והשאירו לי את הטלפון שלהם.
השתמשתי בפתקים שלהם לעטוף את המסטיק שלעסתי כשנמאס לי ממנו.
יעילים הבחורים.
לקראת הצהריים נמאס לי כבר לשבת בבית קפה וחזרתי הביתה.
סער לא היה שם.
הדלקתי את הטלויזיה והערוץ היה עדיין ערוץ הקניות מאתמול.
העברתי לערוץ הטבע כדי לראות אם עדיין יש את החרקים המעצבנים
האלו מאתמול אבל לא ראיתי אותם אפילו שחיכיתי חצי שעה. במחשבה
שניה הם נראו די מרתקים. מגעילים, אבל מרתקים. זה לא אומר שלא
הייתי מוחצת אותם בהזדמנות הראשונה שהייתי רואה אותם.
כל חמש דקות בערך הסתכלתי על הדלת לראות אם סער שם.
אלוהים כמה שהוא עצבן אותי אתמול עם מה שהוא עשה.
השתדלתי לא לייחס לזה חשיבות בלילה, אבל אחרי שהתעוררתי הבנתי
מה הוא עשה. ניסיתי לחשוב לעצמי מה הוא התכוון כשהוא נישק
אותי.
מצד אחד הוא לא נראה מהטיפוסים שמנשקים בחורות בספונטניות, אבל
הנה הוא נישק אותי.
אז למה הוא הפסיק באמצע? מה, אני לא הייתי מספיק טובה לו?
חשבתי לעצמי שילך להזדיין.
הוא וכל המין הגברי.
קצת אחר כך החלטתי להתקשר לצחי. צחי היה חבר שלי פעם, היה
בינינו איזה קטע חד פעמי. אני לא סגורה על למה נפרדנו. אנחנו
נשארנו ידידים טובים מאז הפרידה, בקשר טוב. עברתי איתו עוד שתי
חברות והוא עבר איתי כמה וכמה חברים.
בכל אופן, קבעתי ללכת להפגש עם צחי קצת יותר מאוחר. סתם כי
שיעמם לי, לא משהו רציני.
הלכנו בסוף, אגב, לסרט של שבע. לא היה משהו.
התקלחתי עוד פעם לפני שהלכתי, כי אני טיפוס כזה של מקלחות.
אוהבת להתקלח הרבה, כל פעם שאני חוזרת הביתה אני שוטפת את כל
החרא שעבר עלי באותו יום במקלחת טובה. האמת היא שעכשיו אני
מתפלאת למה לא התקלחתי קודם כי בדרך כלל הייתי עושה את זה דבר
ראשון איך שהייתי חוזרת הביתה. כנראה שהיה יותר חשוב לי לעשות
משהו אחר. אני כבר לא יודעת.
שורה תחתונה היא שהתקלחתי והתלבשתי יפה והלכתי לעיר, לפגוש את
צחי לכוס קפה (השלישית שלי באותו יום. שיא שלילי. בדר"כ בשעות
כאלו אני אחרי 5).
לפני שהלכתי השארתי לסער פתק "הלכתי לפגוש את חבר שלי לשעבר
צחי - אל תחכה לי" רק בשביל שלא ידאג. משום מה הוא נראה לי
הטיפוס הזה של האבא. כזה אחד שדואג כל הזמן ומחפש לדעת איפה
היית ומה עשית. אז הקדמתי תרופה למכה. כי מה אכפת לי בסך הכל
שהוא ידע? אפילו שייקנא, יהיה יותר טוב. שיחשוב מה שבא לו.


חזרתי הביתה מאוחר, יחסית.
הלימודים נמשכו עד הצהריים ואחרי זה הלכתי לבית של קרן ללמוד
איתה. קרן היא ידידה שלי שלומדת יחד איתי משפטים. אנחנו בדר"כ
לומדים יחד, זה גם יותר קל וגם יותר כיף. היא נראית טוב, לא
הטיפוס שלי. יש לה חבר כבר שנה וחצי. אני מריח חתונה באופק.
כשפגשתי אותה לפני שלוש שנים שנינו היינו מדוכאים וגם היתה
איזה תקופה של חודש שיצאנו, אבל החלטנו שעדיף לנו להשאר ידידים
כי אנחנו יותר מדי קרובים זה אל זה, כמו אחים.
אפילו צחקנו פעם אחת והתערבנו על מאה שקל מי יתחתן קודם
מבינינו.
כל אחד חשב שהשני, כי היינו כאמור עם בטחון עצמי בקנטים.
עכשיו יש לה חבר שהיא אוהבת מאוד ואני חושב שאני אוטוטו הולך
להפסיד מאה שקל, אבל אם זה אומר שקרן מאושרת, אז אני מוכן
לוותר אפילו על אלף.
אחרי שלמדתי קצת אצל קרן בבית (שהיה, אגב, גם הבית של החבר שלה
כי הם חלקו דירה) שמתי לב פתאום שכבר די מאוחר וחזרתי הביתה.
אני לא אשקר.
הסיבה האמיתית שחזרתי היתה שחשבתי על עדן כל הזמן. לא הצלחתי
להתרכז בלימודים, גם באוניברסיטה. חשבתי על מה שהיה אתמול ואיך
שעזבתי אותה באמצע. היא בטח הרגישה מה זה חרא והפעם דווקא היא
היתה בסדר גמור. זה אני הדפוק, שראיתי את מיקי במקום אותה.
אוף, אני לא ידעתי כבר מה להרגיש.
תחושה כזו מעיקה של דחייה ומשיכה בו זמנית.
גם לא רציתי להגיד את זה לאף אחד בעיקר כי לא יכולתי להגדיר את
מה שאני מרגיש כלפיה.
הגעתי הביתה. מה זה הגעתי, רצתי למעלה מהר כבר לא יכולתי
להתאפק.
היינו צריכים לדבר.
עלי, עליה, על כל מה שעבר בינינו.
אני בקושי מכיר אותה וכבר יש לנו תסבוכות כאלו.
אבל היא לא היתה שם.
על השולחן במטבח היה מונח פתק שהיא כתבה, בכתב היד הכל כך עגול
שלה:
"הלכתי לפגוש את חבר שלי לשעבר צחי - אל תחכה לי".
אלף ואחת שאלות התחילו להתרוצץ לי בראש, ככה אני. מי זה צחי?
מה הם הולכים לעשות? מתי היא תחזור? האם הכל בסדר איתה? היו רק
חלק מהשאלות.
התיישבתי על הספה בסלון. קמתי מהר כי דמיינתי אותה שוב שם ולא
רציתי.
עברתי לכיסא שהיה ליד הספה והדלקתי את הטלויזיה.
למרבה האירוניה התחילה התכנית הזו שבגללה התחלנו לריב אתמול,
אותה אחת על החרגולים.
צפיתי בה במלואה ונרדמתי קצת על הספה.
הייתי עייף כנראה מכל היום הארוך והלימודים שנדחסו לי בכוח
לראש אפילו שהוא היה מאוכלס ברובו במחשבות על עדן. נרדמתי על
הכסא עם השלט ביד. בטח נחרתי כמו משוגע.
לא זוכר מתי זה קרה, אבל בשלב מסויים התעוררתי כי שמעתי קול של
צחוק.
זה היה הצחוק של עדן.
הסתכלתי על השעון וראיתי שכבר מאוחר, אחרי תשע. ישנתי משהו כמו
שעתיים וקצת. אני בדרך כלל לא ישן אחרי צהריים. כנראה שהייתי
ממש מותש, גם לא ישנתי כל הלילה שעבר כשחושבים על זה.
הצחוק שלה העיר אותי. זה היה באותו סגנון כמו שזה היה אתמול.
חזק ומתגלגל. מתגלגל, ומלטף. נוגע במקומות בנפש שרק מעטים
מסוגלים לגעת. היא בטח היתה שם עם צחי.
השתדלתי לשכנע את עצמי שלא מעניין אותי מה הולך שם בחדר שלה
אבל זה היה שקר אחד גדול. בולשיט. ישבתי דרוך בכסא מחכה לשמוע
התפתחויות אבל כנראה שהקירות לא היו מספיק דקים כי פרט לצחוק
שלה מפעם לפעם לא שמעתי כלום. או שהקירות עבים או שהם דיברו
בשקט.
ואז היה שקט.
לא היו יותר צחוקים, פשוט שקט שנמשך משהו כמו שעה.
במהלך השעה הזו אני המשכתי להסתכל בטלויזיה שנשארה פתוחה.
לא זוכר מה בדיוק שודר, כי העדפתי להתעמק במה שהתרחש שלושה
מטרים ממני, בחדר של עדן. אני לא זוכר את עצמי קשוב כל כך אי
פעם.
זה שיגע אותי!
אחרי שעה וקצת פתאום היה קצת רעש ושמעתי את הדלת של החדר שלה
נפתחת.
עצמתי מהר עיניים והעמדתי פנים שאני ישן, תוך כדי שאני חצי
פוקח את עין שמאל, פוזל ומנסה לקלוט מה שמתרחש בזווית העין
שלי.
צחי יצא ראשון, מכפתר את החולצה שלו. הוא כזה שרירי. אלוהים,
בחיים אני לא אצליח להתחרות בו גם אם אני ארצה ואנסה.
מיד אחריו יצאה עדן אבל ראיתי רק את הזרועות שלה מחוץ לדלת.
היא נשארה חצי בתוך החדר.
הם התחבקו.
מהזווית שתפסתי בעין שלי לא ראיתי אם הם התנשקו או לא אבל
חשבתי שאחרי מה שהם בטח עשו בחדר, זה די הגיוני שהם גם
יתנשקו.
עצמתי מהר את העיניים שוב והמשכתי להעמיד פנים שאני ישן, כי
צחי הרפה ממנה והתחיל ללכת לכיוון הדלת. אחרי שהוא עזב גם עדן
יצאה מהחדר שלה והלכה לכיוון המטבח.
העיניים שלי היו עצומות כל הזמן הזה והמוח שלי חשב רק מה
לעזאזל היא עשתה שם לבד בחדר עם צחי. הצחוק שמלווה בשקט
הפתאומי הזה הפחיד אותי.
לא ראיתי מה היא עושה אבל ידעתי שהיא מביטה בי. ידעתי שהיא
מסתכלת עלי.
יכולתי להרגיש את זה.

אחרי שצחי הלך הלכתי למטבח להכין לי כוס קפה.
היה כיף עם צחי.
מאז שהיינו ביחד ונפרדנו נשארנו בקשר טוב. אני חושבת שזו הסיבה
שנפרדנו, כי הוא היה ידיד טוב מדי. אחד שאני יכולה לספר לו על
הכל ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליו. תמיד היה לו את החלק הנשי
שבו, שהיה נפתח כלפי ואני נפתחת כלפיו. זה היה ממש נחמד.
אני יכולה לשבת איתו שעות על גבי שעות ולחלוק חוויות - הוא
מספר לי על נשים מהמשרד שלו ועל העבודה המעניינת שלו ואני
מספרת לו על החיים שלי, על הבגדים שמצאתי בהנחה במשביר. כל
בנאדם אחר היה משתעמם ממזמן מכל הסיפורים המשעממים שלי אבל צחי
- הוא כמו אח שלי יותר מאשר כמו מאהב.
אני לא יודעת איך צחי רואה אותי. אני מקווה שהוא לא מאוהב בי
בסתר, כי זה יפגע בו מאוד לגלות שאני רואה בו כקשר אפלטוני לכל
דבר.
כשהלכתי למטבח ראיתי את סער יושב לו בכיסא מול הטלויזיה, משחק
אותה ישן.
היה נורא ברור שהוא לא ישן. העיניים שלו היו סגורות באופן
מלאכותי.
הסתכלתי עליו כמה דקות לראות אם הוא יכנע ויפתח עיין אחת,
חשבתי שיהיה נורא כיף לתפוס אותו ככה מעמיד פני ישן ואז לעשות
לו את המוות.
אבל הוא לא פתח אפילו לא עין אחת.
אולי הוא באמת ישן? אני כבר לא בטוחה בזה בעצמי.
בכל אופן נגשתי וסגרתי את הטלויזיה. חבל שהיא סתם דלוקה ככה
כשאף אחד לא רואה שום תכנית בה.
אחרי זה שתיתי את הקפה והלכתי לחדר, היה כבר די מאוחר האמת.
רציתי רק לישון, רציתי רק שיגיע מחר.
כשמחר הגיע, התחרטתי שהוא הגיע.
סער התעורר לפני הפעם, כי העדפתי לישון קצת יותר בניגוד לאתמול
שקמתי מוקדם.
הרעש שלו במקלחת העיר אותי. אני חושבת שהוא עשה את זה בכוונה
המניאק.
קמתי כזו מגעילה, בלי חשק. לא רציתי לפתוח את העיניים אבל מנגד
לא יכולתי גם לעצום אותם ולחזור לישון. הוא עשה כל כך הרבה רעש
שלא משנה כמה חזק שניסיתי, לא הצלחתי להרדם. אני שונאת שמעירים
אותי מוקדם בבוקר ואחרי זה אני לא חוזרת לישון. תמיד אני עייפה
אחרי זה כל היום, לא משנה אם זה אחרי שעתיים שינה או אחרי
עשרים.
מה שיותר מעצבן זה שאני גם לא מהטיפוסים האלו שישנים בצהריים.
אני יותר אחוזת תזזית.
הפעמים היחידות שהצלחתי להרדם בצהריים היו כשהייתי ממש עייפה
(למשל אם יצאתי יום למחרת ונאלצתי לקום מוקדם בבוקר). אבל
הייתי צריכה להיות ממש עייפה בשביל להרדם בצהריים, ואני מדברת
כאן על לא לישון משהו כמו למעלה משלושים שעות.
השעה היתה שמונה בבוקר. אני זוכרת כי בדיוק פתחתי רדיו  בשביל
לשמוע חדשות ושמעתי שהיה פיגוע בלב העיר. שמעתי שהיו שלושה
הרוגים ועשרים ושבעה פצועים. פיצוץ של מטען חבלה. ערבים
מזדיינים.
אני ימנית בדעותי. לא אוהבת את הערבים ולא תומכת בשלום איתם.
זה הרבה קשור לאופי שלי. אני לא מוותרת לאנשים שפוגעים בי,
והערבים, פגעו בי. לפני חמש שנים אח שלי נהרג על ידי מחבל ערבי
במהלך שירות בצה"ל. היחידה שלו הסתערה על קבוצה של מחבלים
שניסו להסתנן לשטח ישראל. מחבל אחד ברח וכל השאר נהרגו. אח שלי
גם נהרג.
אין לי אחים מלבדו, והיה לי נורא קשה להשלים עם העובדה שהוא
נהרג.
בהתחלה לא יצאתי במשך כמה ימים מהחדר, רק ישבתי ובכיתי וצעקתי
לאלוהים למה הוא לקח לי אותו, למה הוא לקח לי את הדבר היחידי
שיכולתי לאהוב. את ההורים שלי שנאתי בגלל שהם כל הזמן רבו איתי
ורצו שאני אהיה מי שאני לא, את עצמי שנאתי בגלל שהצבתי לעצמי
מטרות שבחיים לא יכולתי להגשים אותן ונורא התאכזבתי כשלא. רק
את אח שלי אהבתי ואלוהים לקח לי אותו.
אחרי זה היתה תקופה שלא יצאתי מהבית בכלל.
חברות שלי התחילו לדאוג לי. אז גיליתי גם מי החברות האמיתיות
שנשארות איתך לכל אורך הדרך וגם ברגעים הקשים, ומי החברות
שברגע שקשה לך נוטשות אותך לאנחות.
כששמעתי בחדשות שהיה פיגוע התחלתי לבכות.
נזכרתי ברמי, אח שלי זכרונו לברכה.
סער יצא בדיוק מהמקלחת ותפס אותי בוכה במטבח. הוא מהר מאוד שאל
למה אני בוכה, מביע מעין דאגה כזו. זה היה חמוד מצידו אבל אחרי
מה שהוא עשה לי שלשום החלטתי לכעוס עליו עד הסוף והתנהגתי אליו
כמו ביצ'ית.
"למה זה בכלל אכפת לך פתאום למה אני בוכה?" שאלתי, מתחמקת
מלענות לו.
"כי... כי את שותפה שלי ואכפת לי ממך"
"תשובה לא נכונה"
"מה, את לא מאמינה לי שאכפת לי ממך?"
"לא"
"למה?"
"תחשוב לבד"
"בגלל מה שהיה שלשום?"
"יכול מאוד להיות"
"אם רק היית יודעת כמה חשבתי על זה..."
"לא אכפת לי כמה חשבת על זה. לא אכפת לי גם אם זה פגע בך או לא
פגע בך. באמת שלא. מה שכן אכפת לי זה שברוב טיפשותך חשבת שאתה
יכול לנשק אותי. כאילו מי אתה שתנשק אותי בכלל? אתה מכיר אותי
בכלל? נפגשת איתי שלושה ימים לפני זה וכבר החלטת שאתה מאוהב בי
או לא מאוהב או אלוהים יודע מה, ונישקת אותי. יופי לך. אתה ככה
מנשק כל אחת שאתה מכיר על ההתחלה?
הכרתי מלא בחורים, גרועים ממך, ולא שיערתי לעצמי שאתה יכול
להיות גם כן אחד מהם.
דע לך, מר סער היקר, שזה לאו דווקא נסיון הנשיקה שלך שפגע בי.
את זה כבר למדתי להעביר הלאה, מנסיונות לא מוצלחים מהעבר. מה
שיותר פגע בי הוא שהאמנתי בך, שאתה תמים, שאתה יכול להיות שותף
נהדר, וקיוויתי כל כך שתהיה. ואתה בערב אחד, ועוד שלושה ימים
סך הכל אחרי שהכרת אותי, הורס את כל הציפיות שלי. אז יופי, אתה
יכול להגיד לי שאני לא צריכה לפתח ציפיות ככה, ולהיות צודק,
אבל זה לא העיקר. כמה גרועה שלא אהיה, תמיד תהיה יותר גרוע
ממני, סער.
ומה שהכי הרס אותי, הוא שאפילו לא נגשת אלי אחר כך להתנצל, או
שום דבר בסגנון"
"ס..סליחה" הוא גימגם, לא יודע מה לענות לי אחרי המונולוג
הארוך שדפקתי לו.
"את הסליחה שלך, אתה יכול לדחוף אתה יודע איפה" עניתי לו,
מכניסה לו עוד הפוכה לתוך הלסת.
"מה את רוצה ממני, מטורפת" הוא ענה, וידעתי שהוא צודק. אני סתם
מתנפלת עליו עכשיו, מוציאה עליו את התסכול שלי אבל לא היה אכפת
לי. באותו רגע חשבתי רק על עצמי.
"אני לא רוצה כלום. אין לך איזה לימודים או משהו?"
"כן" הוא ענה והלך לחדר שלו להתלבש.
כשסיים להתלבש כבר הייתי בחדר שלי. לא רציתי שיצא החוצה ונתחיל
שוב לריב.
לא רציתי גם שנתחיל לדון בזה שוב כי ידעתי שעם כל הכבוד, הוא
לא חייב לי שום הסבר אחרי כל ההתקפה הפראית שעשיתי עליו. עדר
אמזונות שרצות אחרי בחור תמים כבר מתחשבות בו יותר ממה שאני
התחשבתי בסער.
בקלות מאוד הוא יכל להתחמק, אגב, אם היה שואל אותי למה אני
המשכתי את הנשיקה בחזרה ולא דחפתי אותו מעלי. אבל הוא לא חשב
על זה. כנראה שפגעתי בו באמת חזק.
אם הוא היה כזה טיפש ולא חשב על זה לבד, אז אני לא צריכה
להכניס לו מילים לפה.
חיכיתי עד שהוא ילך ללימודים בשביל לא להתעמת איתו. עד כדי
כך.
רק אחרי ששמעתי את הדלת נסגרת יצאתי מהחדר שלי והלכתי להכין לי
משהו לאכול.
גוועתי ברעב. בגלל כל הבלאגן הזה בכלל לא אכלתי כלום כבר חצי
שעה והבטן שלי קרקרה יותר חזק מתמיד.