אייתי לי שמים נופלים
במלים אוכמניות מתוקות
עם צבע דביק וריח חריף
של קיץ של פעם של מה
שלא היה לעולם.
בראש שלי אישה
מתרוצצת מטילה כדי מים
שבירים מחרס עתיק
על המלים שלי מחשבות מתפזרות
מתגלגלות על כביש,
כמו פירות רקובים
בסוף קיץ.
ספרי לי על אהוב
שלא נשאר: כאבים
שנשרו, ממיסים את אלה
שלי.
הופכים אותם לריבה
שמתוקה תהיה הבדידות:
זמנית וקרה כמו יום
אפור בנובמבר,
נושכת שיניים גם אחרי
שהקמת את השמים כמו מאהל,
שונים ושקטים, קרובים עד פחד
וליקקת ריבה של עצב
והיה בך כוח להביט
בפנים המציצות בך
מתוך כד מים עגול
ושלם.
מוקדש לשתיים נפלאות
שנמצאות.
[ותודה גם לטלי קייזר]. |
