כשהעולם מתאכזר אלי,
ומפנה אלי את גבו
אני מתכנסת בשריון שיצרתי לי,
שריון עבה כמו חומת ענק,
שרק ממשיך לגדול.
תמיד הייתי אדם פתוח,
אבל זה עושה אותי פגיעה,
זה משאיר אותי חשופה.
אני מרגישה לבד,
למרות שאני מוקפת אנשים.
כל הזמן.
והכי הכי חסר לי,
זו הקרבה של האהוב שלי,
שנדמה כמתרחק,
עד שגם הוא יעלם באופק.
זה רע להיות לבד,
אבל זה רע יותר להרגיש לבד
אפילו כשאני מוקפת אנשים.
כי לזה אין תרופה,
זה הזמן שמתים מבפנים.