מוקדש לכל היקרים לי, דעו נא שהמציאות אינה קשורה לדבר אלא אם
רוצים, אני לא יודע אם אני רוצה..(אין קשר בין המציאות לדמיון,
באמת)



טל היתה ועודה, טל לא נגמרה. טל היא ילדה קטנה ויפה, לה חברות
רבות ותחביבים רבים, היא התגוררה במרכז הארץ הנשכחת, אי שם.
כמו שנאמר היא היתה יפה ומושכת וחברותית עם עיניים כחולות
בולטות ושיער בלונדיני, ממש מושלמת.
כל יום היא קמה וקיפצה ברחוב, היא היתה דיי דומה ליצורים האלו
בסרטי המנגה שנורא מאושרים וקופצנים והולכים ממקום למקום
וקופצים להם ושמחים עם דובונים ולבבות, היא היתה כזאת.
בטח תצפו שמישהו יאהב אותה, אני כבר ויתרתי על ביזבוז זמן זה
מראש. ילדה כמעט מושלמת שכזאת מצפה לילדון בגובה שלה, יפה,
שרירי וחברותי. דברים שאני לא.
היא כל יום קפיצה ברחוב וראתה אלפי אנשים.
"היי", אמרה לכל אחד שראתה בקול קופצני וגבוה לחלוטין. אם
למישהו היה את האומץ להרביץ לילדה כלכך נחמדה היא כבר היתה
מתה.
טל אהבה טרולים ופיות וגם דולפינים ודברים ורודים מגעילים
כאלו, הרבה אנשים לא אהבו את זה, לא אוהבים בישראל אבל היא
החליטה שזה מגניב. היא גם כתבה סיפורים וכולם היו שמחים
וחייכנים על הדולפינים והטרולים וכל הדברים הפנטזיונרים.
למי כבר יש כוח לזה?
ראיתי אותה יום אחד, "שלום" אמרתי, מה כבר יכלתי לעשות.
"חוצפן!", היא אמרה וחייכה והלכה מהמקום בקפיצות. זה כמו
הרגעים נטולי ההגיון בחיים שקורים, כמו השיח המדבר שאתה פוגש
וכד'.
"קראתי את היצירות שלך! הן חרא!", צרחתי אליה בשביל קצת לפגוע
קצת ולשחק במחשבותיה.
"טיפש, אני אוהב את זה ואתה טיפש!", היא אמרה ונעלמה מעבר
לפינה.
לטל היה ביטחון עצמי מופרז, היא אמרה 'שלום' ו'שתקו' לערסים
וערבים, זה לא דבר חכם ויש החושבים שזה יכול להוביל לשרשרת
פעיולויות לא נעימות.

ישבנו באיזה גן יום אחד, בזמן כלשהו טל הגיעה, היא היתה זוהרת
כרגיל, גם יפה וגם הכל. היתה לה את השמלה השחורה היפה שהגיע עד
לתחת שלה, בדיוק. יכלתי להשבע שאין לה שום דבר מתחת, ממש כלום.
כאילו, בטח שהדברים האלו, אבל לא בגדים.
היא חיבקה את כולם וקיפצה וקראה לנו אדיוטים ועשתה כמה דברים
מוזרים.לאחר מזה היא חייכה, חיוכים כמו ב'פרה ותרנגול' אחרי
שהפרה תוקעת נוד או משהו כזה.
"ארר!", אמרתי לאחד מחברי בנושא טל.
"מסכים איתך, אח'שלי..", הוא אמר בתמיכה.
"אני אהרוג אותה, אאנוס אותה, נמאס ממנה!!", צרחתי.
"אל תגזים, כן..כול כאלב מגד'ל שמעס, או משהו כזה בערבית"
"כן בטח", אמרתי והלכתי.
הלכתי והלכתי, יכלתי להשבע שזה משהו כמו 200 קילומטר אבל לבסוף
הגעתי לטל, היא עדין זהרה וככה היתה.
"למה את כזאת?", שאלתי בפתאומיות, לא בדיוק אני שאלתי אבל זה
יצא לי מהפה אז זה כנראה אני.
"אני מה?"
"את יודעת, איך שאת מתנהגת..", החלתי מגמגם.
"ככה אני, מה את רוצה? עזוב אותי יהאידיוט", היא שלפה במהירות
והתחילה לשיר, הרגשתי מושפל. (היא שרה את השיר 'כולם שונאים את
איתי' בדו מז'ור).
יש פסיכולגים ואנשי רוח אחרים היגידו שהיא מתנהגת ככה ואליי
בכזאת רשעות בכוונה בגלל שהיא מאוהבת בי, אני נאלצתי להתעלם
מהדעה הזאת..אין שום סיכוי שבעולם שהיא או מישהי כמוהה תרצה בי
אפילו איך שאני מתנהג כלפיה ונראה, פנימית וחיצונית.

'נהנהה, אני אוהבת טרולים ויצורים עם כנפים הייתי מלאך הייתי
על ענן בלה בלה בלה', זה קיצורו של כל סיפור שלה שקראתי אי
פעם. על כולם הגבתי ברשעות, אבל באמת אישית. לא אהבתי אותם
בכלל, מה לעשות.
חשבתי שאוכל ללמוד עליה ועל האופי ודרישותיה מהחיים בעזרת
הסיפורים שלה אבל לא הבנתי ממש בין השורות;

היא רוצה להיות על ענן, להיות מלאכית.
היא רוצה שיאהבו אותה. (גם אני רציתי אותה, אבל לא משנה)
היא רצתה להיות פיה ולפזר שלג.
היא רצתה שיהיה לה דולפין.
היא רצתה להיות ערומה בין סדינים סגולים.

ידעתי שעם הגישה שלה לחיים היא לא תצליח ועם היחס שלה לחברה
היא תגרום לעצמה נזק אבל היא אף פעם לא רצתה לדבר איתי או בכלל
התקרבה אליי, שיחה אחת הגיונית לא ניהלנו בכל השנה שאנחנו
מכירים, כמה חבל.
יום אחד היא הרביצה לי. לא מכות מכות, אלא נתנה לי סוג של כאפה
על זה שקראתי לה 'יפה'. זה היה מוזר כי הבאתי מחמאה על משהו
שאני לא זוכר אבל עדין זאת היתה מחמאה.
מאותו יום רק חלמתי עליה וחשבתי עליה, כמובן שהיו דברים יותר
חשובים לחשוב עליהם (המצב המדיני והכלכלי) או בנות אחרות לחשוב
עליהן (נטע), פשוט היא נתפסה עליי.
לילה אחד חלמתי עליה שהיא טרול, ולילה אחר חלמתי שהיא פיה
קסומה שבאה אליי ולילה אחר שאנחנו רוכבים יחד על דולפין וככה
זה המשיך וקיבלתי כאבי ראש צורמים במיוחד בגלל כל הזרקת
הפנזטיה לראש הדחוס שלי.
כך שיום אחד ישבתי במחשב, היא הוציאה אותי מהאייגנור באייסיקיו
לרגע בגלל שביקשתי נורא נורא יפה ואמרתי לה דרך אלינה שיש לי
משהו לרעתה להראות לה. היא נחפזה לדעת מה זה.
התחלתי לכתוב לה מכתב.

"וכך, תראי.. אולי אנחנו רבים כל הזמן ושונאים אחד את השני
ואת יותר יפה ומושלמת ממני ואני סתם איש עם דפוק, אבל יצא שכך
ואני מאוהב בך. נכון מצחיק? - אני גם צוחק הרבה עכשיו ובימים
האחרונים. אני מנסה להוציא אותך מהראש שלי אבל את כל הזמן
תקועה לי כאן
ואני לא יכול לשכוח ממך. אני מודע לזה שאת לא רוצה אותי ולעולם
לא תרצי אפילו להתקרב אליי. אפילו אמרת: 'אפילו זונה לא תגיע
בי'. לא נעלבתי זה בסדר, אני יודע שזה נכון.
אבל בכל מקרה, רציתי להגיד לך את זה, חבל אה...

שלחתי את המכתב דרך האייסיקיו וחיכיתי מספר דקות.
'אואו', אמר הרמקול ונחפזתי לפתוח את המחשב. בואתו זמן אבא שלי
פתח מזגן ואימא שלי פתחה טוסטר, אחותי הפעילה את המקדחה 5000
וולט ולפתע הספקת חשמל כללית אזורית. המחשב נכבה ונהרס, החל
לעלות ממנו עשן. ידעתי שזה רע ולא אדע מה טל רוצה.
'חבל', אמרתי לעצמי- היא בטח מקללת אותי עכשיו ושונאת אותי עוד
יותר. חשבתי וקיוותי שהיא תתקשר אליי, זכרתי שפעם היא התקשרה
אליי בשביל להגיד לי משהו סתמי בקשר לזה שפורצים לי למחשב או
משהו אבל זה לא עקרוני, אהבתי את הקול המלטף שלה דרך הטלפון
וקיוותי שיחזור, שהיא תחזור.
עברו דקות ושעות וישבתי המואר בנרות, בטלפון נאמר לנו שהתקלה
בתיקון ותהיה מוכנה מחר, ידעתי שאני אראה אותה עוד היום שנפגש
באיזה גן או משהו ונשב כמו דפוקים, קצת פחדתי.
'טוב ביי', אמרתי לאימא שלי ויצאתי בריצה. רציתי להגיע ראשון
לגן וכך אני אראה אותה לפני שהיא אותי. זה עדיף בחיים.
חיכיתי ובינתיים כולם באו דיברו קיללו והיה כיף, כמעט שכחתי
להערב מטל אבל אז הגיעה מכונית כחולה כהה כזאת ועצרה לידנו.
ממנה יצאה טל, קופצנית ומחייכת אך גם הרגשתי את העצב שבה, כמה
שלא הגיוני שיהיה.
היא דיברה עם כמה חברות שלה בצד והיא זכתה לתגובות התפעלות
והתלהבות, "כמה דקות" ,שמעתי אותה אומרת ואז היא באה לכיוון
שלי.
"שלום, אני רוצה לדבר איתך", היא אמרה לי והמשיכה בדרך לכיוון
בנציון וכל שאר החברה.
ישבתי לבד בודד וחיכיתי, יותר רמזתי לה שתבוא לדבר איתי אבל
היא לא ממש באה. "טל!", צרחתי והיא נזכרה, היא באה אליי
בדילוגים וקפיצות.

"מה קורה?", אמרתי וחייכתי אליה את החיוך הכי מתוק שיש לי, זה
לא ממש השפיעה לה. דיי זכור לי שאני תמיד מחייך לבנות חיוך
מתוק וגדל ותומך והן תמיד שונאות אותי בחזרה, כנראה בגלל
החיוך, פעם הבאה אני אעשה פרצוף מכוער כזה של רוסי עושה
'נייט'.
"טוב, בוא ניגש לעניינים אתה רואה..", היא התחילה לדבר.
"אז אתה אוהב אותי..", היא אמרה באיטיות וכמעט צחקה לי בפרצוף
באמצא המשפט. היא המשיכה;

"תראה, זה מסובך ביננו. כך אנחנו שונאים אחד את השני, תמיד
מנסים לפגוע ויש לנו, נכון, טעמים שונים בהכל ומרביצים ומקללים
אחד את השני ואני לא ממש יודעת מה לעשות שאתה פתאום מתאהב בי.
כן, אני שמחה שסוף סוף מישהו מתאהב בי, אבל זה אתה..את אתה,
ואני מושלמת, אז פשוט החלטתי ש..", היא כבר באה להגיד ואני
באתי להתאבד, נמאס לי להדחות ע"י בנות.

"אוווה-אווווה", נשמעה צרחה מאולתרת כמו בהתחלה של משחקון
בפאינטבול, כמו תחילת מלחמה, אולי נחש צפע.
כולם הסתכלו לימין וראו חבורות ערסים הולכת לכיווננו,
כאינסטינקט ברור, כולם קמו והלכו- כל אחד דואג לעצמו. גם אני
קמתי.
"חכה שב.", היא אמרה במהירות ותפסה לי את היד.
"אבל, את יודעת, ערסים..נדבר מקום אחר", אמרתי לה וניסתי
להשתחרר מאחיזתה.
"הם לא יעשו לנו כלום, שב פה, לא סיימתי", היא אמרה בבטחון
והושיבה אותי לאט.
היא נזכרה באיזה סיפור וסיפרה לי אותו, אני לא ממש הקשבתי
והסתכלתי לה לתוך העיניים הכחולות שלה, ניסתי להבין אם הן
בדיוק כמו שהיא כותבת עליהן. חיפשתי מפלים וכוכבים נוצצים וכל
מיני דברים כאלו אבל רק ראיתי כמה רקמות אנושיות, נימים ונקודה
שחורה גדולה שדרכה רואים. הן היו היפות ביותר שראיתי כל חיי
אבל עדין, לא התלהבתי במיוחד.
"רצית להגיד משהו בקשר לזה שאני אוהב אותך?", אמרתי באכזבה.
"כן..", היא החלה להגיד אבל אז הערסים התיישבו במרחק כמה מטרים
ממנו והתסתכלו עלינו.
"חברה שלך?", צרח אחד מהם וכולם צחקו ביחד.
"לא, לא", אמרתי וחייכתי.
"איך קוראים לך?", הוא שאל את טל.
"עזוב אותי ערס מגעיל!", היא צרחה כמו שהיתה רגילה.
"אל תרגיזי אותי!, איך קוראים לך?", הוא חזר.
"דיי!", היא צרחה והסתובבה לכיווני.
"הם לא יעופו..בואי נילך..", לחשתי לה.
"לא..לא, נעיף אותם יחד", היא אמרה והסתכלה עליי.
לפתע היא נכנסה בי ותקעה את השפתים שלה בשפתים שלי. איך זה קרה
בכלל? לא הייתי מוכן ולא ידעתי שטל תעשה את זה אי פעם, בכלל.
הם הסתכלו פעורי פה, מהופנטים למחצה, חלק רמזו על דברים
מסוימים וחלק בכלל שיחקו שש-בש.
הרגשתי מאוהב שנית, יותר חזק מאשר בטל, זאת לא היתה טל בכל
מקרה. הרגשתי שניצוצת כוח קסום עפו באוויר לידנו, כוח מוזר כזה
שמגיע ברגעים מוזרים. ואז חשבתי.
'אנחנו נעיף אותם?', היא ענתה לי דרך המוח, הסתכלה לי
בעיניים.
'רק תחשוב על זה', היא חשבה אליי ושתקה. היא המשיכה לנשק
אותי.
לפתע הערסים התרוממו באוויר ונשלחו אל הדשא במרחק כמה מטרים
שמאלה. זה היה מוזר, אבל המשכנו להתנשק.
"אהה!, מה קרה!?", צרח אחד מהם. בואו אחרי!, הוא צרח..אבל כלם
הלכו והוא נשאר לבדו ,הערס האמיץ הבודד כנגדי וכנגד טל. כבר
הפסקנו להתנשק.
הוא התקדם אלינו במהירות הבזק והסתכל עליי, ואז הוא חשב לעצמו
משהו והוציא מכיסו שקית פלסטיק מרובעת.
הוא הסתכל עליי, אני עליו.
"'לא!, היא צעירה אל תעשה את זה!"', אמרתי לו וניסיתי לגונן על
טל. הוא התעלם ותקע לי אגרוף באף, איבדתי את ההכרה ונפלתי על
הרצפה. דם ניקז מאפי ואני התנשמתי באיטיות, לפני שאיבדתי את
הכרתי סופית שמעתי אותו מושך וצורח על טל ולוקח אותה רחוק
מכאן.

הערס, במקרה, גר ממש קרוב לאותו גן, ממש בכניסתו ולמרבה מזלו
לא היה לו איש בבית.
הוא לקח אותה, משך אותו בעודו בודק שאיש לא מסתכל והוא חסם את
פיה עם ידו, היא לא יכלה לצעוק. היא רק הסתכלה אחורה ובכתה,
חיפשה אותי אבל אני הייתי חצי מת מאגרוף של ערס על הרצפה.
הם נכנסו למעלית והוא התחיל לגעת בה, קודם כל ניסה לנשק אותה
וניסה לגעת לה בפנים, אחרי שהיא התנגדה כמהה הוא ירד מטה ותפס
לה באיברים אחרים של הגוף, זה שבר אותה לחלוטין והיא נאבקה
קשות אך הוא היה כבד וחזק פי 20 ממנה לפחות.
היא הרגישה מבוישת, פגועה בעודו מפשיט אותה במעלית ונוגע לה
בשדיה. היא לא חשבה אי פעם שמישהו יאנוס אותה ולא ידעה מה
המרגש, היא רק ידעה שהיא מרגישה חרא.
הוא נכנס לביתו איתה והיא כבר היתה ערומה. הוא נעל את הדלת
והוריד מכנסיו וחשף את איבר מינו, הוא הוריד אותה וביצע בה מין
אוראלי ולאחר מכן לקח אותה לחדרו שלו, הוא המשיך להשתשע בה
ולהרביץ לה, היא נחבלה קשות ואז הוא התחיל לאנוס אותה.
הוא זרק אותה על המיטה שלו.
היו שם סדינים סגולים, היא יכלה עכשיו להיות ערומה בינהם.
לאחר שהוא חדר אליה עם איבר מינו והחל זז אחורה וקדימה על מנת
לגמור היא הרגישה כבר שאינה קיימת, לא היא ובטח שכבר לא איברי
מינה שהיו מחוברים באינטינסיביות לאיבר מינו וגופו השרירי של
הערס.
"אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!", הוא צרח חצי צוחק חצי רציני
בעודו מנסה לגמור יותר מהר.
עכשיו אהבו אותה.
הוא לקח דולפין מהמגרה שלידו, סוג של נר כזה כחול והכניס לה
לתוך הפה בשביל לבלום את צעקותיה, היא החלה להחנק..
עכשיו היה לה דולפין.
הוא כמעט גמר, הוא זז יותר חזק ואז גמר.
הוא גמר לה בפנים, היא בכתה יותר ויותר חזק על הסדינים הסגולים
ודם רב ניקז ממנה, היא היתה פצועה ושרוטה.
היא צרחה, צרחה כמו שלעולם לא צרחה, הכי חזק שיכלה.
הוא נלחץ ולקח סכין קפיצית מהמגירה שלידו. הוא הסתכל עליה שנית
במערומיה. ואז תקע לה סכין בחזה, דם רב יצא מאזור הדקירה ואז
היא הפסיקה לנשום ומתה, היא הסתכלה למעלה, אולי חשבה עליי.

מצאו אותה מתה באותו בניין, הערס נלקח לחקירה והואשים בתקיפה,
רצח ואונס. הוא הושב בכלא לקטינים ל10 שנים בלבד, ואני נותרתי
לבד עם זכרונות בלבד ממנה.
מצאו אותה בגינה שלו, ערומה ופגועה. אני העדתי כנגדו ופחדתי
כלכך מתגובת הערסים אך גיליתי שערסים שונאים אנסים, כל אחד.
יום יום בכיתי, יום יום נזכרתי, המחשב כבר תוקן לי וקראתי את
ההודעה שלה מאותו יום.

...אנחנו שונים והכל...שונאים אחד את השני....אתה צודק, אני
מסוכנת לחברה וזה מסוכן איך שאני מתנהגת, וגם אני מרגישה כלפיך
מוזר...אני אוהבת אותך גם..", מכתב ארוך זה היה ואני בכיתי כל
הזמן שקראתי אותו, לאט ובשקט.
ידעתי שהיא לא תחזור, ואני הרגשתי רע, רציתי לקחת סכין ולחתוך
את עצמי ולמות ולהצטרף אליה. אך זכרתי שאני תמיד אומר לאנשים
שהמוות הינו רק פתרון סופי, רציתי למות ולהיות איתה, אבל לא
יכלתי, לא רציתי למות. ויתרתי על זה.

עכשיו טל בשמים, היא מלאך, יושבת על ענן ובוכה. היא לבטח
מסתכלת עליי או כל כל דבר, היא מלאך כה יפה אבל כה פגוע, מלא
שריטות ופגוע. ללא זכויות חיים, נרצחה ונאנסה באכזריות, כאב
לה.
כבר נמאס לה להיות מלאך, עכשיו היא פיה, מפזרת שלג

כבר נאמס לי לפגוע, להפגע, ובכלל..לדבר לעצמי, אני לא מבין,
אנסו אותה ואני משתגע, זה האיש עם החלוק שמגיע, אני בורח..אני
אברח, רק שאני לא אתפס, מי בכלל מתחבא לי שם, אני אחמוק, אני
לא רוצה להתעלם ממה שקרה.