שבוע לאחר מכן אמו מתה, אך באותו יום הוא התקשר לנערה שאהב.
נשאר ידידים, אמרה, והרגיש איך היא שורפת באש כתומה את ספר
משמעות החיים שלו, שבו היתה כתובה רק מילה אחת, שמה.

המקרה גרם לו דכדוך מכביד, וימים מספר הוא התהלך כסהרורי,
מחייך מידי פעם ופעם, מדבר, בוכה, ובעיקר חושב. לפנים היו
מרוכזות כל
מחשבותיו בה, אולם כעת הרגיש כילד קטן בעיר ענקית, אפורה
ומנוכרת, כשמכל פינה ניבטים אליו אנשים זרים, מאימים. הוא הבין
שאיבד אותה,
על-אף שלא היתה שלו מעולם.

היא נהרגה בתאונת דרכים, וכשראה איך קוברים את גופה הקטן כגופו
של ילד עטוף בתכריכים הלבנים, ידע שמעתה חייו יהיו כהליכה בתוך
בריכה, שמימיה כמרקם דבש, אולם עכורים ומעופשים המה, חומים
ומבאישים, ובכל מקום שושנות מצהיבות, נרקיסים רקובים ופגרי
חיות שהעלו אדים מצחינים.

הוא נשכב ומעליו ריחפה דמותו של אמו, כגחילילית ענקית, ואט-אט
התקרבה אליו, ומילאה את גופו החלול והמרוקן. חדרי היגון והכאב
בליבו
קטנו מלהכיל את כל מטען הצער, ופירורי שכול זרמו והגיעו לעיניו
הדומעות. עופרת מילאה את עורקיו, וגופו היה כבד כמאובן. הוא
הביט במראה, אך כל מה שראה היה כלוב הבשר, הגידים והעצמות שכלא
את נשמתו המיוסרת, וידע שזהו המראה השיקרי ביותר שראה מימי
חייו.

התנפצותו של צורך הקיום וריקנותה של המשמעות, נראו לו ברורים
עתה כמו זוג עיניה הצוחקות, ששטו בחלל, כשני נשרים כחולים,
הדואים סביב
נבלת אושרו.

הוא מאס בכל. המוסיקה צרמה לו, הספרים לעגו לו. הוא נלחם בבכי,
אך זה הכריעו ארצה פעם אחר פעם.

הוא היה כמו נר בסופה, נלחם על חייו, אך כאשר להבת האובדן
מוססה אותו, נותרה ממנו רק שלולית אדם, שכל התקווה התאדתה ממנה
זה מכבר.