משב רוח עשנוני פילס מפסעו בין החולפים ושבים ומצא משכנו אצל
צייר בודד אחד, שישב בקיצונו של הגשר אשר נשק לשמיים. שנים כה
רבות הוא ישב שם, בפינה קפוחה. ישב וצייר. וכשצייר, היה מתבונן
עמוק, ומתאפף בהשתהות וראות אלוהית משהו. כשהיה מוענק אותו אדם
נברר את דיוקנו, היה נחשף למחזה שרהבו לאין שיעור, מופשט על
מברח שלל גווניו הססגוניים. על פי רוב, הבעתו הייתה נעשית
תמוהה למדי, ותכף היה גם שואל מה בפיו של הציור, כי את פניו
הוא ודאי לא נחזה שם. "זהו אושרך שציירתי". היה עונה הצייר
בענוות קסם שכזו, בעודו מטמיע ומוצא סתר למר כאבו.
השמועה בדבר הצייר ההזיוני נפוצה ונתרווחה לה במגוון פינותיה
של פראג היפהפייה. אותם אנשים שזכו להצטייר על דרך עייני הפלא
שלו, העידו על תפנית רגשית איתנה בחייהם. "הוא עורר את אושרנו
לחיים, מילאנו יהב". היו מספרים כשלהבים בעיניהם הפקוחות
לרווחה.
אך מענק פז שכזה לא היה נופל בחלקו של כל אדם. הוא היה מצייר
אך את אלו שטובם זלג להם מתוך עיניהם, שראה בהם ערכם יקר הערך,
שהילתם שכנה מסביבם כמבצר זהב מגונן ומוקיר.
יום חורפי אחד, בעת שישב כהרגלו על הגשר, בציפיית חפץ ליצור
עוד יצירות בריאה, חלפה על פניו רוכלת מבוגרת שהיוצרות, כך
נראה, לא הטיבו עם פניה הגילדניות וגופה הערירי. היא התהלכה
מעט, תוך שהיא מביטה סביב במזדמנים לבוא בעיניים בוחנות קומצה,
ולבסוף, נעצרה אל מולו.
פניה נסתברו לאורו ונתקבעו במבט חם וטוב. "חשבתי שאולי תחפוץ
לרכוש את שיש לי להציע לך". העלתה פתע דבריה. "אני מוכרת
דמעות".
עתה באמת היה מבולבל, אם כי דחקיו לא יכלו להימנע מלעלות
ולהציפוהו.
מזה שנים שהוא סוחר בגופו. הוא מסר מעליו את כל שהיה לו. את כל
שהעתיר לתת. וכשכאבו נותן לו את האון לעשות כן, העניק הלאה את
כל אושרו.
עתה כבר בגר, נפשו גוברת על מתת ליבו, ולכאביו וצערו הדחוקים
מנשוא, אין עוד מקום בו. ומהו כאב ללא דמעות? וכי מהו ערכו
האמיתי של אושר ללא צער?
הוא החליט לרכוש את הדמעות מאותה רוכלת. היא הבטיחה שעם שחר
תצפה לו מתתו, ובאורח פלא, נעלמה מבלי לדרוש תמורה.
עם משחרו של בוקר, הקיץ משינתו, השתקם מחלומותיו ויצא הוא
לדרכו.
האוויר היה קריר, והטיפות, שמטו ליפול מן עלי העצים, העידו על
הגשם שחישלם בליל אמש.
פרח יחיד, שניסה לעמוד איתן בפני הרוח, שילם על כך בעלה הכותרת
האחרון שנותר לו, אשר ניתק ממצעיתו העירומה וריקד לו בחופשיות
מבורכת באוויר, עד שנחת על הקרקע.
קובץ פרפרים עופפו להם יחדיו בהתמסרות מוחלטת, שהיה בה מן
הקסם. כל פרפר נע בדינמיקה משלו, אך הייתה בחלקם התבונה לנוע
יחד, לא לגרוע בכך מהחוויה המשותפת, המיוחלת.
המראות שחלפו על פניו נטרפו על עיניו המשחרות ליופי, הצמאות
לחיים.
הוא הגיע אל הגשר והחל עולה בו, בעודו מהרהר אודות הישישה
שנתקל בה ביום שלפני, ותוהה מה מצפה לו בקיצון הגשר, ואם בכלל
עליו לצפות לדבר. הרי תמיד ידע שרבים הם האנשים שצוריהם בכי
רע, שכשריהם הופנו למרמות ולא לטוהר ולשיבוח החיים.
אם כי באותה קשישה הבחין במשהו מיוחד, שטרם חזו עיניו. הוא לא
ידע להגדיר זאת במדויק, באופן חופף, מעולם לא הסתדר עם ביטוי
על דרך מילים, אך הוא חש בה משהו עילאי, אלוהי כמעט.
כשהגיע אל המקום, נדהמו עיניו לגלות כי המתינה לו חבילה עצומה
בגודלה, עטופה בשכבות רבות. מחשבותיו ורחשי ליבו התרוצצו לאין
קץ במוחו, בעודו מקלף אט אט את השכבות. שכבה אחר שכבה, באותן
זהירות ורגישות שבהן נהג בציוריו, בבני אדם.
והנה, הוא הגיע לשכבה האחרונה, ששמרה על שכיית החמדה שודאי
ממתינה לו תחתיה. הוא הרגיש כמו מי שעומד לגלות לו אוצר.
הוא הוציא אל חוץ את שנשמר בפנים. הייתה זו תמונה, בודאי
הגדולה שראה מימיו.
את שהיה מצוייר בה הוא זיהה מיד.
גופו הרוטט, שהחל קורס תחת שהשתקף לתוך עייניו, עמוק משיכול
היה לשאת, כרע רכון אל אותה תמונה.
בליבו, נפער כמו צוהר, כמשליך ממנו את כל משאו הכבד.
דמעותיו גאו מתוך עייניו והחלו זולגות על לחייו באין תום,
כאסירות גופו שהוצאו אל עברי חופש.
ובעירום הזה, שלא היה בו מן המוכר לו, הוא התהווה מחדש. התהווה
לראשונה.
היה זה ציור של האושר שלו. |