זאב שחף


  אז שוב שוב אנחנו באיטליה. מה פתאום? הרי רק בשנה שעברה
היינו. למעשה, באנו בגלל הזופא די-פארו. מה הסיפור? ובכן,
כשחזרנו בפעם הקודמת לארץ, שאלו אותנו איך היה?  סיפרנו על
רומא, ומילאנו, ופומפיי וסאן-ג'מיניאנו וכל אלה. ואנחנו רואים
שאף אחד לא מתרגש. שאלנו: "מה? לא טוב?"
אמרו לנו: "אם לא טעמתם זופא די-פארו, כאילו לא הייתם
באיטליה".
"מה זה בכלל?", שאלנו.
הסבירו לנו שזה מרק תרד עם שעורה. "ואנחנו מתפלאים שחרשתם את
איטליה ולא הלכתם לאכול זופא די-פארו. זה כמו תייר אמריקאי שבא
לארץ ולא אוכל חומוס!", אמרו לנו באופן נחרץ.
הרגשנו כאלה מסכנים. אז אשתי אמרה לי שהעניין של הזופא די-פארו
לא ייתן לה מנוחה ושמוכרחים לנסוע שוב.
איפה אכלנו את זה? בפירנצה. איך זה היה? רגע! רגע. למה ישר
להגיע לסוף?
 הדבר הראשון ששמנו לב אליו היה מזג האוויר: הממשלה כאן
הכריזה על תחילת החורף ואז כולם רצים ומוציאים את הדובונים
מהבוידם והנפטלין, אפילו שבחוץ חום אימים. רק הישראלים, שמטבעם
מצפצפים על הממשלה - הם היחידים שמטיילים בחולצות קיציות.
 ואני רוצה לספר משהו על המגדל ההוא, שנקרא פיזה. כי אמנם
המדריכה הסבירה לנו כמה דברים, אבל מושה, שדיבר בשירותים עם
אחד המקומיים, סיפר לנו ככה: האיטלקים האלה, יש להם פרנסות,
אללה-היסתור. למשל, תשמעו סיפור: קבלן אחד. גר בעיר פיזה. רצה
לעשות כסף.
מה עשה? בנה מגדל וגם סידר שם המון מדרגות, שיעלו התיירים,
יראו נוף, יצטלמו, וישלמו על זה. איך שגמר את היציקה, בא אחד,
שמן, אבל מה זה שמן, חבל-על-הזמן, והתחיל לעלות במגדל. אמרו לו
"השתגעת? ז'ותי יציקה טרייה!", אמר להם: "למה? מי מת?". ודרך
עם הנעליים שלו ביציקה. ומרוב שדרך, נהייה המגדל על העוקם.
חירב לקבלן ההוא את הפרנסה.
אמר הקבלן לשמן: "ועכשיו, מה יהיה, אה?!".
אמר לו השמן: "חמסה עאליק!".
טוב.
והמגדל, אפילו שהיה עקום, היה עושה צל, אבל לא פרנסה.
יום אחד עובר שם הקבלן, מה זה עצבני, פתאום הוא רואה תייר אחד,
שבא לראות למה המגדל עקום. והתייר הזה הולך ככה עם העיניים
לצדדים ומחפש משהו. הלך אחריו הקבלן, מהצד, שלא
ירגיש. ההוא התגנב לצל של המגדל, עשה שם, אם תסלחו לי, פיפי.
התרגז הקבלן, והתנפחו לו הצינורות של הדם בצדדים, וצעק עליו:
"אתה תשלם על זה!". ומאז, בשביל לא לשבור את המילה שלו, כולם
משלמים שם בשביל השירותים, אם תסלחו לי.
אה, ומה נהייה עם הקבלן? נהייה מלייאן, כי יש שם כל יום אולי
מאה אוטובוסים. בכל אוטובוס אולי ארבעים תיירים. כל תייר משלם
רק בשביל שירותים, חצי יורו. זאת אומרת, יש לו כל יום בערך
אלפיים יורו. אם אנחנו מכפילים את זה בכמה שזה שווה, אנחנו
מבינים למה כל ערב הקבלן המסכן, מוכרח לרוץ לבנק. כבד כבד נהיה
הקבלן.
בכלל, האיטלקים הרשעים האנטישמים, ידעו שיגיעו הרבה תיירים, אז
הם סידרו הכל מדרגות מדרגות, כך שממש אתה גומר עם הנעליים.
אחד, קוראים לו ארמאני, ראה ככה, את העניין עם הנעליים, הלך
ופתח מפעל לנעליים והוא עושה, כך מספרים, המון המון כסף. גם
כן, יש כאן המון כייסים, שעוברים עם קטנוע וחוטפים לגברות את
התיקים, אז אחד, קוראים לו גוצ'י, פתח מפעל לתיקים, בשביל
הגברות האלה. והמדריכה סיפרה לנו שכאן, באיטליה כל בעלי המלאכה
יש להם ועד-עובדים. אז אירגון הכייסים הם שהמציאו את הווספה.
בעצם, אם כבר מדברים על ווספה, אז אני כמעט יכול להישבע שראיתי
את הגיבור של הסרט 'גלדיאטור', דוהר בגשר של פונט-ווקיו, על
ווספה אדומה כזו, של פיצות.
לא היינו בטיול בכל איטליה. למה לא ברומא, למשל? אז מסתבר שיש
שם אפלייה גזעית, חבל-על-הזמן. יש שם רחוב רק של ספרדים
וקוראים לו המדרגות הספרדיות. אז הנה סיבה לא ללכת לעיר כזו.
(האמת, יש לי חבר אשכנזי שהתגנב וירד במדרגות האלה. אבל זה לא
חוכמה. הוא היה במסתערבים). ואם כבר דיברנו על הרומאים, אז
אחרי שהסתובבתי קצת פה קצת שם, התחילה להציק לי שאלה: האיטלקים
האלה הרי הם הצאצאים של הרומאים, לא? והרומאים, כך למדנו, הם
רשעים. והם עובדי אלילים. והם נותנים לחיות רעות לטרוף יהודים
באיצטדיון. ובגללם צריך לטפס על הצוק של מצדה. והם היו לובשים
שיריון ומין חצאית קצרה עד הברכיים. והנה, אתה מסתובב ורואה
אותם לובשים ארמאני. ובמקום סנדלים תנכיים הם נועלים נעלי
גוצ'י. והם טורפים פיצות עם מוצארלה. וגם, כך עושה רושם, הם
היחידים שמסוגלים, ממש מלידה, לסובב פסטה על מזלג.
מה זה הגוצ'י הזה, אתם שואלים? זה אחד (לדברי המדריכה), שמכניס
למכונה פרה מצד אחד ויוצא לו תיק קטן, מהצד השני. ומהעניין
הזה, כך מסתבר, הוא עושה ים של כסף. ממי הוא עושה את הכסף?
כמובן מהפלצנים. למשל ראינו ברחוב איש אחד שהכלב שלו עשה קקי
והוא אסף את זה בשקית של גוצ'י.
 באנו לעיירה בשם מונטה-קאטיני-תרמה. ישר בכניסה אנחנו
נתקלים בכזה פסל  יפה, של מפלצת, שיוצא לה אש מהפה, והמדריכה
הסבירה שנתנו לה סחוג וככה התגברו עליה. ויש שם עוד פסל, של
בחורה מחזיקה ענף של זעתר ולא יודעת מה לעשות איתו, אז היא
מושיטה אותו, שאולי מישהו ייקח אותו ממנה.
שכחנו בכלל להזכיר את העניין של ארכיטקטורה. אז שתדעו לכם
שמכאן גנבו את הרעיון של 'מרפסת שמש'. באיטליה מניחים שם את
החותנת בבוקר, עם כדור צמר ושתי מסרגות, כדי שהיא לא תבלבל את
המוח.
הלכנו ברחובות וזה כאן ממש מסוכן, כי איטלקי, אם הוא לא דורס
מישהו לפחות פעם ביום, איך אומרים, חייו אינם חיים. שכחנו אגב,
להזכיר שהצפצפות של המכוניות משמיעות כאן טון של
פאבארוטי. אה, כן. אם מדברים כבר על מכוניות, על מכוניות, אז
אני רוצה שתקשיבו לאיך שמסוגלים אנשים לרדת: הלך הבעל-בית של
מרצדס, ואמר לבעל-הבית של  השעונים האלה, סווטש: "שמע! אחי!
בוא נעשה שותפות על מכונית!".
אמר לו ההוא: "תגיד? התחרפנת?!"
אחר כך חשב וחשב, בסוף אמר: "יאללה! בוא לא נשבור לך את המילה.
תביא מרצדס, תקבל שעון 'סווטש'".
אמר לו: "תגיד! אתה פסיכי! אני בכלל רוצה שנעשה מכונית ביחד".
"אה!", אמר לו, "למה אתה לא אומר?"
וככה יצאה מכונית קטנה, ממש פיצקית, שקוראים לה סמארט. ובכל
איטליה, איפה שאתה דורך, אתה מוצא כאלה.
ישבנו באוטובוס. היה חם בדרך. המדריכה הבטיחה לעצור בשביל מנה
ג'לאטה. והיא הסבירה, למי שלא יודע, מה זה ג'לאטה (דומה קצת
לגלידה, אבל עם טעם כמו מזון של מלאכים). ומה הקשר של זה
לאדג'יו של אלבינוני, שמביע כל כך יפה את הגעגועים לוונציה. אז
ככה: אלבינוני, (שיש לו אגב, קרוב משפחה, זמר מנתניה), היה
בדרך הבייתה מהקניות, עם כל השקיות והפקאלאך ובעיקר עם חבילה
ג'לאטה בטעם מוקה (עם ערמונים). והיה שם פקק תנועה עצום, כמו
שיש כל יום בצהריים, בדרך לוונציה. העיקר, הוא היה מודאג מזה
שהג'לאטה, תהפוך לדייסה דלוחה. והוא גם נזכר בכיור שמחכה לו
מלא כלים מהבוקר. ומכל העסק הזה הוא נהיה עצוב. אז הוא הושיט
יד מהחלון, תלש נוצה מהכובע של העגלון והתחיל לכתוב את התווים
של היצירה. ומאיפה היה לו צבע, אתם שואלים? אז, לפי האגדה יש
שתי גרסאות. האחת אומרת שהוא טבל את הנוצה בג'לאטה-מוקה שנמסה.
הגירסה היותר סבירה אומרת שהוא השתמש, מחוסר ברירה, בריבת
תותים שהייתה לו ברשימת הקניות. ובגלל זה המנגינה כל כך מתוקה.
ואם כבר מדברים על הרשימה, מוכרחים להזכיר שבראש הרשימה היה
נקניק-צ'ינגלה. רגע! רגע! זה לא מה שאתם חושבים, זה פשוט חזיר
לא תרבותי, מה שנקרא: חזיר בר. ומי שביקר במרכז הקניות בדרך
למונטה-קאטיני, יכול לראות שם אחד כזה, מסתובב לו על שפוד,
ונראה שהוא בכלל לא נהנה. אז זהו. יצאה לו, לאלבינוני מנגינה
יפה. מה שמלמד שניתן להפיק תועלת מפקקי תנועה.
 תגידו, בפירנצה הייתם? טוב. בטח. מי לא היה? ביקרנו בדואומו,
שאני כבר לא זוכר מה זה. אחר כך הלכנו לכנסייה שנבנתה על ידי
אחד, ברונלסקי שהיה מומחה לכיפות. בשלוש בצהריים נפגשנו בפיאצה
דה לה סיניורה, . פתאום אני מרגיש שמישהו משפריץ עלי. בהתחלה
חשבתי שזה הפסל של פוסיידון עושה עלי פיפי, ואמרתי בקול מה אני
חושב עליו. המדריכה אמרה שאטעם, ושאבוא בטענות רק אם זה מלוח,
כי פוסיידון כידוע הוא האל של הים. גם למדנו שהפסל שנקרא 'זורק
הדיסקוס', הוא בעצם של אחד שקיבל פיצה עם רוטב חריף והוא זורק
אותה על הבעל-בית.
  אחר כך הלכנו לגשר פונטיו-ווקיו שזה פירנצה גימל. יעאנו,
עשירים. עם חנויות תכשיטים, אבל הכי מעניין זה הסוד שגילתה לנו
המדריכה: המספר האמיתי של החיילים בצבא האיטלקי. איך וכמה?
אז ככה: יש על הגשר סורגים. כל חייל שמשתחרר, שם את המנעול של
הקיטבג על הסורג. כך שיכולנו לראות ולספור, אפילו שזה סודי.
(האמת, מצאנו שם שמונה מנעולים. אבל בואו לא נדבר על זה).
 בסוף הייתי כבר הרוג. התיישבתי על המדרגות, מול השערים
הנקראים 'שערי גן-עדן'. האמת, יש שם תור כזה גדול, שאולי בגלל
זה התארכה תוחלת החיים. העיקר שמתי את הקסקט בצד. אשתי הושיטה
לי מסרק ואמרה שאני פרוע. עשיתי תסרוקת קארה, וכולם חשבו שאני
עושה איזה פנטומימה או פארודיה על יוליוס קיסר. אחרי עשר דקות
היו בקסקט כבר שני יורו.
ומה בסוף עם הזופא די-פארו? אז ככה:
הלכנו לטייל בפירנצה ופתאום אשתי מכריזה: "אני מרגישה ריח של
חילבה!".
"השתגעת?", שאלתי אותה, "את לא בכרם-התימנים או שכונת התקווה.
את בפירנצה! באיטליה. כאן אין תימנים! כאן יש רק גויים!".
אבל אשתי התעקשה. וזה קרה בשוק העור, במרכז פירנצה.
הלכנו אם כך, בעקבות הריח. מאחורי דוכני העור והתיקים
והחגורות, ראינו תור ארוך ממתין בכניסה למסעדה איטלקית. עקפנו
את התור מהצד והצצנו פנימה. המסעדה הייתה ריקה. על אחד
השולחנות במרכז, ישב בחור תימני, עם פיאות, בישיבה מזרחית
ובעיניים עצומות.
שאלנו מישהו בתור מה זה? "ש... שש...", השתיקו אותנו, "הוא
צריך לסיים את המדיטציה!".
וכך חיכינו שם, בסבלנות. ואחר כך כשהבחור התעורר מהמדיטציה
שלו, הוא שלף מן החגורה את הציציות, קירב אותן לעיניו. אחר כך
נישק אותו, ירד מהשולחן ופלט: "אנ-דיאמו!", שזה כמו "יאללה!",
אבל באיטלקית. ובבת אחת כל הקהל היה בתוך המסעדה, מפטפטים
וצוחקים בקולי קולות, מטרטרים את המלצרים, מרימים כוסות יין,
ובקיצור: מהומה רבה.
ואז ניגש אלינו התימני, בעל המסעדה, שאלוהים יודע איך זיהה
אותנו בתוך ההמון הסוער.
"מה בשבילכם?", הוא שואל, ככה בעברית.
אמרנו לו: "איטלקית לא טוב?"
אמר לנו: "אני. מאיפה שאני אדע איטלקית?"
אמרנו לו: "באמת מאיפה?"
לא ידענו מה להגיד. אז אשתי שואלת: "תגיד! המקום הזה כשר?"
תמיד יש לה שאלות כאלה.
אמר התימני: "ואללה! גלאט-כושר!"
ואחר כך אמר: "נו! מה תזמינו?"
אמרנו, במקהלה: "זופא דיפארו! אלא מה חשבת?"
הוא הלך והשאיר אחריו ענן בלתי נראה של ניחוח חילבה. ותיירת
אחת לידינו, אמרה: "אני מתה על הבושם הסקסי של האיש הזה".
ואז הוא חזר, עם שתי צלחות קינג-סייז, שעולים מהן אדים של
ריחות גן-עדן. ואיך שהוא עובר בין השולחנות, כולם משתתקים וחלק
אפילו עוצמים את העיניים וכולם שואפים את הריח המופלא של
ה"זופא די פארו", אותו מרק שלפי המיתולוגיה האיטלקית, מוגש עם
לחם לבן קלוי, בגן העדן. ואם כבר מדברים, אז לפי אותה
מיתולוגיה, גם בגיהינום מגישים אותו הדבר, אבל ברגע שהבן-אדם
מושיט את הכף, לוקחים לו אותה. לכן הגיהינום של האיטלקים נחשב
לאכזרי במיוחד.
מה עוד?
  בסאן-ג'מיניאנו, ראינו המון מגדלים. למה? כי כל אחד שם רצה
להראות שהמגדל שלו יותר גדול. אז יצא שיש שם רק גדולים. בסיינה
בטח הייתם. מי לא? אז בשביל השלושה שלא היו עדיין, אני רוצה
להסביר. כל העיר בנויה סביב לכיכר עגולה. פעמיים בשנה עורכים
שם את הפאליו, שזה מירוץ סוסים שנמשך דקה וחצי בדיוק. אבל,
בגלל כל ההו-הא, באים תיירים, וככה העיר מתפרנסת לכל השנה.
בשאר הימים כולם משתטחים בכיכר ומטגנים את עצמם בשמש. ואחר כך
הולכים לאכול פיצה במסעדת האוטוגריל. ובגמר הארוחה הם יורדים
לשירותים של המקום, במעבה האדמה, ששימשו, כך נראה, את
האינקוויזיציה. וכשהם עולים מבטן האדמה, במאתיים המדרגות, הם
נאנחים ואומרים: "אח! איזה ימים היו אז!".
באסיזי הייתם? באמת יש מקום כזה. נכנסנו שם לכנסייה. מה אני
יגיד? אין מה לחדש לכם. הציורים של הדמויות שם זה אותם ציורים,
לא משהו. בכל הציורים, מי שלא זוכר, יש ליישו כזו טאסה מסביב
לראש. ובכלל, הוא נראה סתם מרחף. ואימא שלו, מאריה, נראית ממש
חיוורת וחולנית. חשבתם שהיא מרגישה לא טוב בגלל הרוח שנכנסת
מהחלונות של הכנסייה? טעות. זה לא ככה בכלל. היא, אם שמתם לב,
הלכה יחפה בכיכר. ואם אתם זוכרים, יש שם המון קאקי של היונים.
אז כמובן שזה לא עושה בריאות.
איפה שעמדנו, בצד, היה ככה מניין עם כומר והם היו מתפללים וכל
פעם אומרים אמן, בסגנון שאצלנו אומרים ב'קדיש'. ופתאום מצלצל
הפלאפון של הכומר, וגם כאן כולם אומרים אמן. והלכנו לראות ציור
גדול של הסירנות, שהיו מסנוורות את הספנים ומטביעות להם את
הספינות. בסוף בא אודיסאוס, עם משקפי ריי-באן, והוא לא הסתנוור
והרג אותן. אחר כך ראינו ציור ענק, ממש כמו טאפט והיה שם איזה
קדוש שנופלים לו גרגרי במבה מהפה. המדריכה, שתמיד יודעת הכל,
אומרת שזו המחשה של "הפה שלו מפיק מרגליות", שיהיה.
היא גם הסבירה את המילה פרדוקס: הרומאים הם שצלבו את יישו ואת
כל הקדושים הראשונים וככה עשו מהם סלבריטיס, אבל בסוף הם באים
בטענות אל היהודים. אגב, אם תזדמנו לעיר הזו ותראו שם נזירה
סהרורית משוטטת מסונוורת, תדעו שזה מפלאש, שאני צילמתי שם
בכנסייה.
מה זה בעצם אסיזי? קומפלקס שלם של שערים וחומות ומגדלים. והכל
מפואר לאללה. וכל זה בשביל מה? מסתבר, שפעם איזה נזיר הסתובב
כאן, לבוש בגלימה עם קפישון בצבע חום, וסביב למתניים חבל במקום
חגורה. יעאנו: צנוע. וקראו לו פרנציסקוס הקדוש. והיו לו
ציפורים בראש. אבל זה לא נעים להגיד ככה על איש קדוש. אז אמרו
שהוא מדבר עם הציפורים. על מה יש לדבר עם ציפורים? לך תדע.
אז כל השכונה המפוארת הזו נבנתה לזכרו. ועולים לקברו מתוך
חניון רחב ידיים, מלא קיוסקים לתיירים. ומדרגות נעות מעלות זרם
של עולי רגל. ואלה עוברים דרך שרשרת חנויות עם מחירים שנותנים
פירוש חדש למדע האסטרונומיה. והמוני שוטרים, פקחים וסדרנים
מנהלים שם את התנועה הסואנת.
וכל זה, כדי ללמד אותנו מהי צניעות.
בכפר פיאנצה נתנו לנו לטעום גבינת פיקורינו וציפו שאנחנו נתלהב
ונגיד משהו כמו: "וואלה!", או "איזה טעם מעושן עם שמץ צנירי
בוקר וניחוח עוקצני של איצטרובלים". אבל האמת, היה לזה טעם של
סבון וניחוח זיעה, אם תסלחו לי. בסוף, שאלתי, ככה מהצד, את אחד
העובדים והסתבר לי שבאמת מזרזים את הפרות למחלבה והן מזיעות
ואז חולבים אותן מהר ומכאן בא ה"טעם" המיוחד, עם ניחוח
המליחות. אבל זה, בינינו.
  במלון שמענו שיש טעימות שוקולד בפרוג'ה. ישראלי לא ייסע?
נסענו אולי 4 שעות בשביל לקנות כמה חפיסות שמתאימות אולי לבובה
של תינוקות. האמת, היה שוקולד מכל הסוגים. אבל מה, באותו בוקר
הודיע הקריין ברדיו: "היום פסטיבל שוקולד בפרוג'ה!" ובסוף הוא
אומר: "אן דיאמו!", יעאנו: "יאללה!".
אז כל האיטלקים עזבו הכל. עלו על כל דבר שמתנועע ונהרו
לפרוג'ה. אפילו ראינו רופא שיניים שעזב הכל ורץ עם החלוק הלבן
שלו, ועל ידו, כך נראה, רץ גם הקליינט שלו (שיש לו כבר חורים
בשיניים מרוב שוקולד). הגענו למדרחוב של פרוג'ה. האיטלקים
חכמים. הם ידעו שמקצווי הארץ יזרמו המוני אנשים תאבי שוקולד.
אז הם התחכמו ובנו מדרגות נעות. המדרגות העלו את האנשים בכייף,
אבל אחרי שהראשונים כבר טרפו טונות של שוקולד והתחילו לרדת, על
כרס מלאה, אז קרסו המדרגות ושבתו. ולכן נאלצנו לעלות ברגל, שזה
עושה עוד יותר תיאבון לשוקולד. מה עוד היה שם? כולם דרכו על
כולם. ורק הצעירים חגגו. ואלה שהצליחו להגיע, אל הדוכן של
הצ'וקולאטה, טבלו אצבע וציירו על הלחיים והמצח גרפיטי נחמדים.
בקיצור, היו שם מיליון דוכני שוקולד, עד שהגענו למצב שלא היינו
מוכנים אפילו להריח יותר.
למחרת בקושי קמנו, עם החלומות והסיוטים על השוקולד. בחדר האוכל
הגישו ארוחת-בוקר קונטיננטלית: לחמניות עם ממרח (נו! תנחשו?)
שוקולד.
 עלינו על האוטובוס ונסענו ל"דרך היין", כמו שמכנים אצלנו
בארץ את הכביש מזכרון-יעקב לבת-שלמה. כאן קוראים לזה חבל
קיאנטי. ה"חבל" זה איזור של קילומטרים על קילומטרים של יערות
וכרמים. מספרים לנו שפעם היה מקובל לדרוך את הענבים ברגליים.
היום, עם התקדמות הציוויליזציה, עושים את זה עם נעלי ריבוק. גם
למדנו שיש לאיטלקים פטנט להעלים מהמכס את האיכות של היין. הם
פשוט מציירים על יין משובח גאלו נרו שזה תרנגול שחור. וכולם,
חוץ מפקידי המכס, מבינים שזה יין משובח, בתחפושת של יין זול.
גם הראו לנו מרחוק זקן אחד, עם מקל, הולך בבוקר לכרם. הסבירו
לנו שזה נמשך ככה, אולי שבעים שנה. המקל כבר מכיר את הדרך
בעל-פה, אבל הזקן ממשיך ככה יום יום, כי לא נעים לו לתת למקל
ללכת לבד.
  ומה עם טוסקנה. אז הנה, גם שם היינו. ורק לידיעתכם,
בטוסקנה, אפילו האיכר הכי חוראני, בונה לכלב שלו מלונה מאבני
טרא-קוטה. ואם הוא גר בקאררה, הכלב זוכה למלונה משייש לבן. ומה
עוד? בטוסקנה, הצופר של הניידות משמיע את הפתיחה לטוסקה. וגם
ראינו שבטוסקנה ניתן לראות יפה את הדשא הירוק של השכנים. ואם
כבר מדברים על טוסקנה, אז למדנו לכם שלכלב טוסקני יש, מלבד
הדיסקית, גם שעון רולקס (מזוייף). שמנו לב שיש כאן המון גבעות
ועל כל גבעה יש כמה ברושים. המדריכה הסבירה שכאן, בשביל כל עץ
ברוש הממשלה בונה הר. ועוד היא סיפרה שהטרקטוריסטים, לומדים
בהתחלה באקדמיה לאומנות. אחר כך הם מוציאים רישיון לטרקטור,
ואז הם חורשים וזורעים בכל מיני צורות וכל שדה של חיטה נראה
לפחות ואן-גוך.
אם כבר מדברים על טוסקנה, עם כל היערות והירק, אז אני רוצה
לספר לכם שבאמת אין קוצים יבשים באיטליה. וגם כשכבר ראינו קוץ
בצבע חום, מסתבר שהוא היה עשוי ברונזה. אבל בסך הכל, אני לא
מבין איך האיטלקים לא מקבלים בחילה מרוב ירק, שם בטוסקנה
הזאת.
בדרך קיבלנו באוטובוס הסבר על אורחות החיים של איטליה:
לידיעתכם, אתה לא שורק לכלב, אלא אתה שורק לו סרנדה. והתרנגול
בחווה הטוסקנית אומר קוקוריקו באיטלקית. ארמאני, גוצ'י וכו' כל
אלה קשורים עם בגדים ונעליים. לכן, כך הסבירו לנו, הם עשו את
הארץ שלהם בתבנית מגף (של גוצ'י, אם אני לא טועה). ועוד, אמרה
המדריכה שהאגמים באיטליה נוצרו מדמעות של מלאכים שאכלו בטעות
פיצה עם יותר מדי פפריקה.
 מה עוד? אה, לא סיפרתי על קובי. קובי נכנס להיפר, ושום שומר
לא ביקש לפתוח את התיק. העיקר, הוא קנה משהו והלך לקופה. אומרת
לו הקופאית: "יש כרטיס מועדון?". (סתם! סתם!) אז היא אומרת לו:
"תן יורו". הוא נותן לה יורו אחד. היא חוזרת ואומרת "תן יורו".
וככה זה נמשך. בסוף היא נשברת ואומרת לו "טן יורו, בטי'ת". "אז
תגידי עשר יורו!", אומר קובי.
על יד ההיפר ראינו חנות עם שם מסובך. ואחרי השם, בסוגריים היה
כתוב, (כך תרגמו לנו): "אנחנו אמנם פושטים את העור, אבל אצלנו
לא תפשטו יד ולא תזדקקו למשכנתא". זו הייתה, אגב, חנות לפרוות.
אני נזכר גם בחנות אחת בסאן-ג'מיניאנו, שם ראינו בובה עם לבוש
של אביר עם שריון, וביד הוא מחזיק חגורת צניעות. כשהמוכר ראה
את ההתעניינות שלנו, הוא קרא לי הצידה והסביר שבחנות השלישית
מכאן ניתן להשיג מפתח מאסטר שפותח את כל המנעולים.
 אז איפה היינו? אה! בקאררה. בעצם נסענו ללוקא. אבל, אתם
יודעים. הכל מתבלבל בראש. מה יש בלוקא?  בכיכר המרכזית ראינו
פסל של גיבור עם חצאית ועם חרב חלודה, שבגללה זה הוא נענש ושמו
אותו בפינה.. ומה עוד? כלום. איטלקים, פסלים, יונים שעושות על
הפסלים, כנסיות שמכנים אותן דואומו. וזהו.
מכאן התחיל האוטובוס לנסוע, כמו שאמרנו כבר, לקאררה. טיפס טיפס
טיפס, עד שהרגשנו ממש בעננים. ואחר כך, מעליהם, היה, מה אני
אגיד לכם? אם הייתי אומר מ-ד-הי-ם, הייתם בטח אומרים שהכל
מ-ד-הי-ם. אז אולי המילה לא מתאימה. כי גם על השעון רולקס
האורגינאלי, שקניתי ב-4 יורו, כולם אומרים שהוא מ-ד-הי-ם. אז
זהו הכביש צר ומתפתל ומטפס מעל לשמיים. ואם אתה נוסע באוטו עם
גג נפתח, אתה יכול להושיט את היד ולתלוש מהלווין, סרטים של
"יס", בלי שירגישו.
וככה אנחנו מטפסים במעלה המתפתל הזה, ואשתי מזכירה את החלחלה
שהייתה לנו ב'מעלה הטרולים' בסקנדינביה. וכאן זה פי מאה.
נסענו, נסענו, נסענו ואין מילים בפינו, כמו שאומרים, לתאר את
מה שראינו. נזכרנו שהמורה ללשון ניסתה פעם להסביר את המושג
'רחפו עצמותינו'. הינה, עברו כמעט חמישים שנה עד שהצלחנו
להבין.
 על וולטרא לא שמעתם? אין דבר. גם אנחנו. אבל שתדעו שאכלנו שם
את הג'לאטה הכי טובה בעולם. אמרנו למלצרית שהגלידה הזו היא הכי
טובה בעולם הזה. היא ענתה: "בגן עדן גם!". ליקקנו את האצבעות.
גם של המלצרית.
זהו. הגיע הזמן לשוב למולדת.
 נכנסנו לטרמינל, להמראה הבייתה. אמרו לנו שההמראה נדחית.
למה? כי צריך לעשות במטוס ניקיון. המילה 'ניקיון' תמיד עושה
לאשתי ריגושים ולכן הזדרזה להציע כמה טיפים בעניין הספונג'ה,
אבל היו שם בעיות תקשורת. בנתיים אנשים תפשו עצבים והתחילו
להידחף בתור. תפסנו את הדיילת ואיימנו עליה שאם לא ממריאים
מיד, אנחנו הולכים ברגל. לא עשה עליה רושם.
כשהמראנו סוף סוף, מישהי סיפרה לנו על ווילה אחת בטוסקנה,
שעדיין לא ראינו.
"נצטרך", נאנחת אשתי, "לחזור שוב למקום הזה".
  דיילת נכנסה במהלך הטיסה, עברה מאחד לשני ושאלה בשקט אם יש
כאן במקרה מישהו מ'גולני'. שאלתי אותה: "למה? שיריון לא טוב?",
היא התנצלה ולחשה שאחד הטייסים התעלף מהריח שבא כנראה מנעלי
גולני. אמרתי לה שעבור ריח כזה קובי שילם אולי עשרים יורו, על
הבלוק גבינה שהוא קנה בפיאנצה. ולריח הזה קוראים, אם אני לא
טועה פרמג'אנו-ריג'אנו. הדיילת החזירה לי מבט שכמעט עשה לי
כוויה. סיפרו לי אחר כך שראו את הטייסים נוהגים עם מסכות
חמצן.
  ניסיתי לברר אצל הדיילת, למה יש הפרש בזמנים בין הטיסה
לחו"ל לבין החזרה לארץ היא הסתכלה עלי דרך המשקפיים הגדולים
והתפלאה: "יש לאדוני מושג מה כמה טונות המטוס סוחב איתו
מהדיוט-פרי ?".
זהו.
בנחיתה כולם מחאו כפיים, אז הטייס כמעט החליט לתת הדרן.
בנחיתה גיליתי גם שהדרך לפורר את גבינת הפיקורינו היא פשוט
לשבת על זה במטוס, כמונו.
הגענו הבייתה. היה כבר בוקר. כשהורדנו את הנעליים, מצאנו שבאמת
יש לנו אולי עשר אצבעות בכל נעל. גם גילינו שנהיה לנו כזה סלט
בראש, שאנחנו לא זוכרים מן הטיול כלום (חוץ מהמדריכה, כמובן).

התחלנו לפרק את המזוודות. פתאום אשתי קופצת ואומרת: "איך נעשה
שבת? אין לנו גרעינים בבית!"
נכנסתי לחרדה. עזבתי הכל ומיהרתי אל מושה, של הפיצוחים.
אמר לי מושה: "איפה היית אחי?"
"בטוסקנה", אני עונה ומוציא לו כמה גלויות.
"בשביל קצת גבעות ואיזו חירבה, אתה עושה כזה רעש?"
אחר כך הוא מדפדף בגלויות ואומר: "לא יצא לך הקתדרלות האלה
מהאף? ועוד שדה אחד ועוד גבעה. ואללה! מה כל הטרארם?"
שתקתי.
"איך הפיצוחים שמה?"
"אין שם פיצוחים".
"ואללה? בו'אנה! קח קצת גרעינים אקסטרא-לארג' ויהיה לך טעם של
בית"
לקחתי, פיצחתי, ירקתי
ואללה! צודק. טעם של בית.