בהפסקה בין ההפגזות, הגיחה משאית בחפזה אל חצר המעוז. החובש
הגדודי זינק ממנה ומיהר אל הבונקר כדי לחלק כדורי קמוקין נגד
קדחת.
"אני", אמרתי לו, "אם אני בולע קמוקין אני מת!".
"למה? מה יש לך?"
"אני מקבל בחילה ואני מקיא מזה", אמרתי והוספתי: "וגם מקבל
דכדוך גדול, לכן אני צריך פלודרין".
החובש שאל: "מה זה הריח של השתן אצלכם בבונקר?" ומשלא קיבל
תשובה ענה לי שבצבא עדיין לא גילו את הפלודרין ושאני לא אבלבל
לו את המוח. הוא מוכרח לגמור כי המשאית שתיקח אותו חזרה צריכה
להגיע לפני ההפגזה הבאה.
את עבודתו הוא עשה נאמנה, כמו שאומרים: הקפיד שכל אחד מיושבי
הבונקר יבלע את הכדור בנוכחותו.
 
המצרים חיכו כנראה שהחובש יעזוב, ואז החלה הפגזה שבסיומה שינה
החול בחצר את צבעו מצהוב לשחור-אפור. ג'ריקאן נשכח דלף מים
מנקבי הרסיסים ואלה חרשו תלמים צהובים ליד שקי החול.
הערב ירד במהירות. כשנסתיימה המנה היומית יצאתי מהבונקר לנשום
אוויר מעושן. השמיים מעבר לתעלה מעל לעיר סואץ האירו
בתכלת-לבן. ואז חשתי בבטן מין מירמור, דומה לקולות שמשמיע חתול
כאשר מלטפים אותו. ההבדל הוא, שהחתול נהנה ואילו אצלי, מתחת
לשכבת לוף, תירס מתוק ולחם בן שבוע ישב לו כדור קמוקין וחיכה
לשעת כושר לחולל מהומה.
בצעירותי השתתפתי בחוג קליעה למטרה, את התחרויות היינו עורכים
במטווח פלמחים שנקרא אז נבי-רובין. האיזור כולו שרץ יתושי
שיריון מפלצתיים ולכן קיבלנו כדורים נגד מלאריה. משם צברתי
ניסיון ורגישות לקמוקין.
חשתי בחילה ורצון עז לשכב. המיטות בבונקר היו בשתי קומות, לכן
הצעתי לאיציק כהן, מהמרגמות, שמיטתו היתה תחתי, להתחלף.
"למה? מה קרה?", התנפל עלי.
"כי יש לי בחילה. ואם אני מקיא עליך מלמעלה, אתה אפילו לא יכול
להתרחץ, כי אתה זוכר שהמקלחת הלכה בהפגזה של שבת".
"לא רוצה", ענה והוסיף באיום: "שלא תעיז להקיא לי כאן! אצלך
בבית מקיאים בחדר-שינה? הא?!".
כשהוא התחיל לנחור, כבר הרגשתי שהבטן מתהפכת ואחר כך פתאום
התחילו גלי זיעה לשטוף את כל הגוף. כשהגיעה שעת החלפת משמרת,
האיר עלי אחד השומרים בפנס ושאל למה אני נאנח.
ואז הגיע הרגע: הכל עלה דרך הגרון, אל הפה. לא רציתי להקיא
כאן, בבונקר. חטפתי גליל נייר טואלט וגלשתי החוצה. עמדתי על
ארבע בחול השרוף והקאתי את נשמתי. וכך נמשך הדבר עוד ועוד. ורק
אחרי דקות ארוכות שמתי לב שכולי מכוסה חול שרוף. ואז קלטתי
שסביב מתחוללת הפגזה, ועוד הבנתי שהנצנוצים סביבי אינם חלק
מההזיות של מצבי, אלא הם בעצם הבהקים של פגזים. אבל מה זה
משנה? בין כה וכה לא היה לי כוח וחשק לזוז.
אחרי זמן ללא גבול, הצלחתי איכשהו לאסוף מעט כוח כדי לנגב את
הפנים ולעשות את דרכי בחשיכה חזרה אל הבונקר. טיפסתי אל המיטה
והשתטחתי, כמעט מחוסר הכרה.
התעוררתי משהו בסביבת ארבע וחצי בבוקר עם מעט אור מבחוץ. איציק
כהן, מהמרגמות, עמד קרוב לכניסה, אולי מטר מהפתח ואמר כנראה
לעצמו כיוון שכולם עדיין ישנו: "מי המופרע שהסתובב בחוץ בהפגזה
של הלילה?"
אחר כך התמתח והחל להשתין בקשת ארוכה, מתאמץ ולא מצליח להגיע
אל הפתח.
קמתי, נשענתי על המרפק ושאלתי אותו חצי מנומנם: "תגיד: אצלך
בבית עושים את זה בחדר-שינה?".