כולנו לוחמים..
רוצחים.
דוחפים את עצמנו הלאה והלאה בקרב הגדול
אכזריות היא שמנו אותו איש מאתנו אינו מבטא
תשוקה היא הנשק
אהבה היא הסיבה
כולנו לוחמים, הורגים אחד את השני.
שני צבאות שווים בגודלם שווים בכוחם שווים בשנאתם.
כל שעה בכל יום אנו נלחמים, לא מפסיקים, לא מוותרים.
כל אחד מאתנו מיומן בדרכו שלו, לכל אחד יש דרך משלו להרוג, אבל
אין אף אחד בלתי מנוצח.
כל יום יוצאים לעולם, חלקנו בצבעי קרב, חלקנו בלבוש הסוואה,
לבוש טקסי, ככה אנו מכבדים את אלי הקרב שלנו.
מתעטרים כל אחד בשמותיהם של אלי המלחמה, ויוצאים לקרב.
יש מבינינו אלו שאינם מתעטרים בשמות, בדרכם להפוך לאלים בעצמם,
אלו הרוצחים המיומנים ביותר.
כל אימת שאנו רואים את האויב אנו פותחים בקרב, קרב קטן אך
מלחמה גדולה, חובקת עולם.
טוסטסטרון כנגד אסטרוגן.
ין כנגד יאנג.
זכר כנגד נקבה.
אנו נלחמים, שוברים, הורגים, פוגעים, מפילים לקרשים חומסים
דורכים בלי שמץ של חמלה, בלי חרטה בלי תקווה שהקרב יסתיים..
והכל בשם האהבה
אנחנו מסתכלים אלו באלו, מתפעלים נמשכים אך שנאתנו יוקדת, שנאה
תהומית שנמשכת לעד, השונאים מכל נקשרים יחדיו, נתפסים למעין
מחול לוחמני, מחול שיכול להימשך שנים, אבל תמיד אחד מפסיד
בסוף.
תמיד אחד נהרג, נופל, נדרס, נכתש לאפר, רק כדי לקום כמו הפניקס
כדי להלחם שוב, וותיק קרבות הפעם.
יש גם כאלו שלא קמים...
והכל בשם האהבה.
אנו מסתכלים אלו באלו, לא מבינים שאנו מסתכלים במראה.
לא מבינים שאנחנו חלקיו של שלם אחד
לא מבינים שאנחנו אחד
קיום של אחד מאתנו היה חסר משמעות לולי היה מתקיים הנגדי לו
המשלים אותו.
ובינתיים הקרב נמשך, אובדנו של אחד מאתנו יביא לאובדנו של
השני, כנראה שזאת המטרה האמיתית, השלווה שתגיע כשלא יוותר עוד
דבר, האדם האחרון.
אבל הכל בכל-זאת בשם האהבה...