תמיד הגדרתי את עצמי כאדם יוצר. פשוט נחמד לי לחשוב על עצמי
באופן הזה. זה לא שאני באמת יצרתי, אבל רציתי ליצור. זה די
טיפשי שאדם שמעולם לא צייר יגדיר את עצמו כצייר, ושאדם שמעולם
לא חיבר מוסיקה יגדיר את עצמו כמלחין. אבל ככה אני.

לא מזמן החלטתי שאני אפתח לעצמי דפיוצר בבמה חדשה (אתר שבו
הייתי פעיל פאסיבית כבר די הרבה זמן, כלומר חוויתי את
יצירותיהם של אחרים, ולא יצרת בעצמי).
אז עכשיו אני יושב מול המחשב שלי ומתכונן לכתיבת סיפור.

שם לסיפור כבר יש, וגם נושא. אבל כשאני בא לכתוב אני פשוט לא
יכול. שלא תבינו אותי לא נכון, זו לא התופעה הנפוצה של
writer's block. זו בעיה של כנות. מחשבות, מוזות אם תרצו, לא
חסרות לי בראש, לא רק שהן קיימות, הן גם מעיקות, אבל אף פעם לא
יכולתי לחלוק אותן עם אדם אחר. חשבתי פעם על לכתוב יומן, אפילו
ניסיתי את זה לתקופה, אבל הרגשתי מגוחך. אני רוצה לחלוק את כל
הצדדים האינטימיים שלי עם מישהו, וחסרה לי האמפטיה כלפי גוש
הנייר המטומטם, בכדי שאוכל לחלוק עמו דברים כאלו.
אז החלטתי לחלוק אותם עם זרים גמורים. וכדי לדאוג שיהיה מדובר
בזרים גמורים, ולא במישהו שחס וחלילה מכיר אותי, החלטתי ללכת
בעילום שם, אינקוגניטו, כמו שאומרים. עכשיו לי, יש פאראנויה
לגבי כל הנושא של זהות ברשת. אני לא מוכן לפרסם אפילו לא פרט
אחד קטן שעלול להיות אולי מזהה, לאיזה טמבל מהכיתה שלי (כמובן
שכמעט אף אחד מהם לא נכנס בכלל לאתרים שצריך לקרוא בהם, וגם אם
כן, הם לא שרלוק הולמס).

אז זהו זה. כביכול,  אני מכוסה מכל הכיוונים, אבל עכשיו עומדות
מולי שתי בעיות גדולות:
כישרון, וכנות.

אני אתחיל בקטנה שבהם,
כישרון: כפי שכבר אמרתי הגדרתי את עצמי כאדם יוצר, אבל מעולם
לא הגדרתי את עצמי ככישרוני. בכל מני תחומים הסביבה הגדירה
אותי ככזה. מה עשיתי? הלחנתי איזה דבר או שניים. אני לא ממש
רואה אותם כראויים לציבור, מכיוון שאין מילים ללחנים האלו,
והוירטואוזיות שלי בתור קומפוזר, זהה לזו של תפוח-אדמה. אין
בזה שום דבר אישי שלי, שמבטא אותי. סתם תרגילים בסיסיים על
סולם מז'ורי, או מינורי. אפשר למצוא מוסיקה עם קונספט זהה
מבוצעת הרבה יותר טוב, אז למה להשמיע את המוסיקה שלי?

לצייר? לא ציירתי מאז כיתה גימ"ל. כשמדובר בציור תפוח אדמה הוא
ואן-גוך לידי.

אז מה נשאר לי? כתיבה. ופה יש לי שתי אפשרויות, האחת היא לכתוב
סיפורים בדיוניים, שלא נוגעים אליי, ואז שוב פעם עולה בעית
חוסר הכישרון שלי: לא צריך להיות גאון כדי ללמוד מהטקסט הזה,
שיש לי בעיה של חוסר קוהרנטיות, חוסר ידע בדיקדוק עיברי, וחסך
חמור בכישורים נארטיביים - בקיצור לידי תפוח אדמה עם קצת נסיון
הוא סלינג'ר (אני מאמין שאפשר ללמוד משהו מזה שאני משווה את
עצמי לתפוחי אדמה, אבל אני לא יודע בדיוק מה) אז האפשרות השניה
של כתיבה היא כתיבה כנה. לכתוב סיפורים, אמת צרופה, או משהו
סוריאליסטי לחלוטין, שמדבר על החיים שלי, על המחשבות שלי. כאן
אני לא צריך יותר מדי כישרון, רק כנות. מה שמוביל אותי לבעיה
השניה והחשובה יותר שלי,

כנות:
המחשבות העמוקות האלו שיש לי בראש שסיפרתי לכם עליהן מקודם?
אני לא מצליח להעלות אתן לכתב. ואני יודע שאף אחד לא ידע שזה
אני, ואני נשאר מאה אחוז אלמוני, אבל משהו בי בכל זאת לא נותן
לי לכתוב שום דבר.
אז החלטתי לכתוב במקום סיפור קצר מאסה (קלה כנוצה) וזה מה שאתם
קוראים (אני מקווה) ברגעים אלו. זה דרש ממני הרבה מאוד מאמץ,
אבל אני מקווה שזה יהווה פתח בשבילי להתחיל לכתוב סיפורים.
קיימת גם האפשרות
שעוד לא התבגרתי מספיק בשביל זה, ואם זה המצב, אני פשוט יעלה
לבמה כל מני שטויות לא מענינות שלי, כמו סיפורי פיקציה, ולחנים
מפגרים, אולי אני ממש ארצה להתעלל לכם באינטלקטואל, ואני אפילו
אעלה ציור או שניים.
אני מקווה שזה לא יקרה.

באמת ובתמים רוצה תגובות - שלכם, פרח הגן.